הפסטיבל הפורטוגלי-אנגולי שנפרס הבוקר במלוא צבעיו סביב תחנת הרכבת המרכזית של קלן, לא הצליח להעלות חיוך על פניו למודות הסבל של נלסון, שישב במבט סתום על המדרגות המשתפלות מהכנסייה הגדולה שמאחוריו, וצפה בלהקות המתופפים המרשימות של שתי הנבחרות. המשחק המתקרב בין אנגולה לפורטוגל היה בלי שום ספק מרומם נפש עבורו, אפילו מכונן, אבל נלסון כבר די מתקשה להביע זאת דרך שרירי הפנים שלו, דיבורו איטי, רציני, כבוש מעט, טראומתי.
נלסון הוא אנגולי שחי כבר 9 שנים בלונדון, עם אישה בריטית ושני ילדים בריטיים ושאר הדברים שיש להרבה מהגרים אפריקאים באירופה. לפני 9 שנים, והוא בסך הכל בן 19, מלחמת האזרחים באנגולה לקחה ממנו את אבא ואימא, שהיו שייכים לתנועת FNLA. לנלסון לא היה יותר מדי זמן להתאבל. הוא קלט מיד שהוא אמור להיות הניצוד הבא, ובעזרת אחד הבכירים בתנועה הוא התארגן על סכום כסף מינימלי שהביא אותו למקלט בלונדון, שם התחיל חיים חדשים לגמרי. הקים עסק עצמאי של חומרי בניין, מצא לעצמו חברים אנגליים, סגנון חיים אנגלי. אבל החיוך האמיתי, הספונטני, של נלסון האנגולי לא שב יותר לפניו.
כשנלסון שמע שאנגולה העפילה לראשונה בתולדותיה לגביע העולמי, הוא ידע כי זאת אמורה להיות המסיבה הרשמית לסיום מלחמת האזרחים האיומה ומיד התפקד, כמו 2,500 גולים כמוהו שהגיחו לגרמניה מארצות אירופה השונות. השגרירות האנגולית סייעה עם הכרטיסים למונדיאל והרכיבה דילים, שחיברו אקראית בין 2,500 הגולים האירופים ל-1,500 שהגיעו למסיבת הסיום מאנגולה עצמה. האחים האנגולים שוב יחד.
עכשיו, כשהוא כבר במסיבה, נלסון לא יכול היה להצטרף לחוגגים וחשב רק על דבר אחד: אמא ואבא. "אני חושב כרגע על המשפחה שלי", הוא מסביר את פשר התוגה שנחה עליו דווקא עכשיו. "המשחק הזה נגד פורטוגל הוא אירוע ענק בשבילי, אבל הייתי מאוד רוצה לראות את ההורים שלי כאן לידי, במשחק של אנגולה בגביע העולמי. האמת, לא איכפת לי מה תהיה התוצאה. גם אם נעשה תיקו, עדיין אנחנו המנצחים. המשחק הזה מאוד חשוב וסמלי עבור האוהדים האנגולים. נלחמנו וסבלנו כל כך עד הרגע הזה".
פניו החתומות של נלסון לא רמזו על תהלוכת השחרור והחופש שגעשה לידו. הסיפורים על הנקמה האנגולית בקולוניאליסטים הפורטוגלים נשארו על עמודי העיתונים האירופים, חובבי הקרבות ההיסטוריים, היחידים שזוכרים את הדברים האלה, והאדום-צהוב האנגולי התמזג להפליא עם האדום-ירוק הפורטוגלי, לכדי אחד הריקודים הכי יפים שנראו עד כה במונדיאל.
לואיס לליש, שעשה את כל הדרך לקלן מאנגולה, היה אחד מאותם אלפים שלא הפסיק להתחבק ולהתנשק עם הפורטוגלים החמימים והרועשים. גם לואיס הרגיש שמדובר ביום העצמאות הלא רשמי הראשון של אנגולה. "זאת פעם ראשונה שלנו במונדיאל, אבל אנחנו כבר המנצחים. אין לנו מה להוכיח לעולם, אנחנו האלופים כאן. אחרי 30 שנה של מלחמה בה הרגנו אחד את השני, את האחים שלנו, עכשיו אנחנו ארץ העתיד. עכשיו יש לנו את הכלכלה הכי מואצת בעולם, בגלל שעשינו שלום בינינו. אנחנו חופשיים".
ל-1,500 האוהדים שהגיעו מאנגולה היו האמצעים הכספיים לטוס לגרמניה?, אני שואל.
"יש לנו עכשיו עבודות, יש לנו הרבה יהלומים, נפט, חקלאות, והמדינה תמכה בחלק מהאוהדים שהגיעו לכאן. פעם אנשים עזבו את המדינה כדי לעבוד, אבל עכשיו חלק חוזרים, כי כמו שאמרתי יש לנו עם הכלכלה הכי מתפתחת בעולם".
ביציע, ללואיס, נלסון וחבריהם יש עדיין מה ללמוד. בכל זאת מונדיאל ראשון. האנגולים עדיין לא מגלים תכונות של קהל עם מסורת ארוכה בגביעי עולם, שותקים במשך דקות רבות מדי ורפרטואר השירים שלהם עדיין דל למדי. כמו הנבחרת שלהם, הם חסרו את ההברקה, את הניצוץ שישתיק את הפיגועים והתמונה הלא יציבה. אבל את התיאוריות המייגעות האלה הם ישאירו למונדיאל הבא. כרגע הם ממשיכים לחגוג את יום העצמאות.
אנגולה חוגגת עצמאות בגרמניה
12.6.2006 / 6:32