הצעת הגשה

בעקבות עלייתו בבתי הקולנוע בארץ של "אמריקן דרימז", פארודיה על שיגעון "אמריקן איידול" ושאר תוכניות מציאות (משום מה יש לי תחושה שיש בו גם רלוונטיות לתרבות המקומית, או שאולי זה הפוסטר של אור כחלון שמבלבל אותי), יעסוק המדור הראשון של הצעת הגשה בסרטים המקיפים את תעשיית הבידור על כל גווניה, והרצון הבלתי נשלט ולעתים רצחני, להשתלב בה ולהישאר בתוכה, ויהי מה.

סרטו של רוברט רדפורד מ-1995 מספר על אחד ממקרי ההונאה המפורסמים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. השעשועון האמריקאי "21" מסמל עד היום את תור הזהב של השעשועונים (וייצר מטבעות לשון כמו "שאלת ה64,000 דולר", שהיתה השאלה המכריעה בתוכנית), ובזמן אמת היה אחת התוכניות הנצפות ביותר בארה"ב. הרבי סטמפל (ג'ון טורטורו) היה אחד המתחרים המצליחים ביותר
ב-"21", כשאחת הסיבות להצלחתו הפנומנאלית, מלבד הידע הרחב שלו, היתה העובדה שהוא ידע מראש את כל התשובות.

אלא שהספונסרים של התכנית הרגישו שהחזות הכל כך יהודית של סטמפל מהווה להם לרועץ ולא מקדמת את המוצר שלהם כראוי (האם ייתכן כי נותני החסויות שולטים ביד רמה גם בתכני תוכניות המציאות אצלנו בארץ על מנת לקדם את המוצר שלהם? לא בלתי נמנע), וביקשו להחליף אותו בדמות אמפתית יותר. הנבחר היה צ'ראלס ואן דורן (רייף פיינס) , שלאחר שלב שיכנועים קצר, נכנס היטב לנעליים של סטמפל והדיח אותו מהשעשועון.

אפשר ללמוד לא מעט מ"21", לא רק על הזיוף שנמצאת מאחורי הקלעים הטלוויזיונים, אלא גם על השליטה המוחלטת של האינטרסים הכלכליים בתוכה, אבל אל תטעו. הסרט של רדפורד רחוק מדידקטיות ומספק, על ידי צוות שחקנים פנטסטי (כולל מרטין סקורסזה בהופעת אורח כאחד ממנהלי אנ.בי.סי) ובימוי סוחף, הנאה עצומה.

למרות התרגום המחריד של שם הסרט (במקור To Die For), מדובר באחד הסרטים הטובים של גאס ואן סאנט, שנה לפני שביים את "גוד וויל האנטינג" הצדקני, ושנתיים אחרי פלופ המערבון הלסבי שלו "Even Cowgirls got the Blues" עם אומה תורמן. מדובר בסרט שנע בין קומדיה שחורה לפילם נואר, עם הגישה הייחודית של ואן סאנט לדמויות שנלקחו היישר מתחתית הביבים של האמריקנה.

כל מה שסוזן סטון מרטו (ניקול קידמן) רצתה להיות זה מפורסמת. היא אמנם מגישה את תחזית מזג האוויר בתחנת הכבלים המקומית, אבל זה ממש לא מספיק לה. הבעל שלה (מאט דילון) הוא טמבל שלא קולט איזה אוצר נפל לו ליד, ובאותה נשימה, גם לא מבין איזו בומבה היא הולכת להנחית עליו. מי שכן קולט את התכשיט הוא הנער החרמן והמאוהב ג'ימי אמט (חואקין פיניקס בהופעה קולנועית ראשונה מאז מותו אחיו ריוור), שמוכן לעשות כל, אבל באמת כל, מה שסוזן תגיד לו ובתנאי שיהיו יחד והוא יוכל להביא לה את האושר והסיפוק להם היא ראויה.

"פיתוי קטלני" היה הסרט הראשון שבו יצאה קידמן מתדמית אשתו האוסטרלית של טום קרוז (לא כולל את "חבורת אופני הBMX") וזכתה להכרה כשחקנית לגיטימית בפני עצמה, בתפקיד פאם פטאל קלאסי. עד היום, לפחות בעיני, זו הופעתה הטובה ביותר. פרט טריוויה לא חשוב - את אחד החברים של חואקין בסרט משחק קייסי אפלק, אחיו של בן, שיזכה בזכות הבימוי של ואן סאנט באוסקר התסריט הטוב ביותר שנה אחר כך.

נקודת פתיחה מצוינת למי שלא מכיר את סרטי המוקמנטרי של כריסטופר גסט (שכתב את ספיינל טאפ אבל ידוע בעיקר כאיש בעל שש האצבעות מ"הנסיכה הקסומה"), שעוסקים בסיפורים הכואבים, טראגיים אם תרצן, של אנשים שלמרות מאמצים עילאיים לא מצליחים לצאת מהשעמום והשגרה שבפרברים האמריקאיים.

סרטו הראשון של גסט מתמקד בעיירה בליין במדינת מיזורי, שחוגגת 150 שנים להיווסדה עם מחזמר שמספר על ימי הקמתה. סיפור המסגרת של גסט הוא רק תירוץ להכרת דמויות אקצנטריות, שנמצאות בישורת המנטאלית האחרונה של חייהן ומנסות לעשות את המאמץ האחרון על מנת להגשים את החלום האמריקאי, כשבדרך הם מחרבים את המעט שיש להם.

צוות השחקנים הקבוע שלו כולל בין השאר את יוג'ין לוי (האבא מ"אמריקן פאי" שגם כותב ביחד עם גסט את כל הסרטים), אלילת האינדי פארקר פוסי, פרד ווילארד, ככל הנראה המאלתר הוורבאלי הגדול ביקום וכמבובן גם גסט עצמו, בתפקיד קורקי סנט קלייר, הומוסקסואל בארון עם עבר מפוברק ורצון עצום להפוך את הבדיה למציאות. מצחיק בטירוף, אבל גם עגום באותה מידה.

השאלה האם מדובר בסיפור אמיתי, או בוידוייו של שקרן פתולוגי אינה רלבנטית אחרי שצופים בסרט הביכורים המהנה של ג'ורג' קלוני, שאפילו מופיע כאן בתפקיד קטן. צ'אק בריס הוא אחת הדמויות החשובות בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. הוא המציא את "דה דייטינג גיים", שעשועון ההיכרויות הראשון, ואת "דה גונג שואו", שהיא למעשה האבטיפוס של "כוכב נולד", בו צוות שופטים היה כותש ללא רחמים מתמודדים שהיו מציגים בפני כל האומה את כשרונם או קלקלתם.

מלבד זאת, הוא גם, לטענתו בלבד, היה רוצח שכיר בשירות הסי.איי.איי. הסרט מביא את הקשר שבין חייו הכפולים תוך אלגוריה משעשעת בין עשייה טלוויזיונית מניפולטיבית לבין פעילויות ממשלתיות רצחניות. את התסריט עיבד מספרו האוטוביוגרפי של בריס צ'ארלי קאופמן, וסם רוקוול בתפקיד הראשי, נותן את אחת ההופעות הקולנעיות הכי לא מוערכות של השנים האחרונות. גם דרו בארימור, בתפקיד הנערה שמוכנה לחכות לו לנצח, עושה תפקיד מצוין, כשבהופעות אורח קורעות אפשר למצוא גם את ג'וליה רוברטס, בראד פיט ומאט דיימון.

האם אנחנו נותנים לציבור את מה שהוא רוצה, או שהוא ייקח כל מה שניתן לו? "תחנת שידור לקריינים מתחילים" (רק לפי שם התרגום אפשר להבין שמדובר באיייטיז לפנים, לפני עידן הפרפרזוuת על "קטלני", "מת מצחוק" ו"שקרים ווידאוטייפ", כשהרפרנס עוד היה "בית ספר לשוטרים מתחילים") הוא סרט אידיוטי על גבול האינטפנטילי, שלא לומר לוקה בפיגור שיכלי, אבל הוא גם מצחיק בטירוף.

"ווירד" אל ינקוביץ' כתב ומככב בסיפורה של תחנת שידור שנידונה להיסגר, ומנצלת את ימיה האחרונים על מנת לשדר אנרכיה טוטאלית על המרקע (למשל תחרות הטלת כלבים מחלון בקומה השלישית, סרט בשם "קונאן הספרן" ועוד). למרבה ההפתעה, או שאולי בעצם לא, הכאוס הטלוויזיוני הזה זוכה לפופולאריות, כשאפשר גם לזהות שהפארודיה של יאנקוביץ' נלקחה אצל מפיקי תוכניות מציאות בימינו ברצינות יתרה מדי (למשל "פיר פאקטור").


כרגיל אצל ינקוביץ', רוב ההומור מבוסס על פארודיות וטייק אופים על תרבות המונים האמריקאית (אתם בטח מכירים את הקליפים שלו שעושים צחוקים של של פעוטון מנירוונה ומייקל ג'קסון), אבל באמת שבמצב הנכון, הוא גם יכול לפנצ'ר לכם את הבטן מרוב צחוק (כמו למשל בקטע בסרט שבו "גנדי מכה שנית", והכוונה היא לא לרחבעם זאבי, אלא למהאטמה). כדאי לשים לב שבתפקיד קטנטן של שרת בשם סטנלי ספדובסקי, שמאוהב בסמרטוט הרצפה שלו, אותו משחק מייקל ריצ'ארדס, קוזמו קריימר בשבילכם.