זולפא אלחוסייני, עזה

כל הפלסטינים חיכו אתמול להכרזת הנשיא מחמוד עבאס על מועד משאל העם, כמו גם ידידיהם ואויביהם של הפלסטינים, על אף שהאחרונים מתחבאים מאחורי משפטים כמו "משאל העם ברשות הפלסטינית הוא ענין פלסטיני פנימי".

כמו שכבר ידוע היום, הנשיא העניק לחמאס מספר ימים נוספים. בעצם, כל הפלסטינים מבינים שההגעה למשאל עם היא סוף הדרך, או במילים אחרות: הדיאלוג הלאומי לא הצליח, דבר גרוע כשלעצמו, והפיתרון היחידי הוא לשמוע מה רצון העם. כך שמשאל העם אינו מטרה בפני עצמו, כפי שאומר הנשיא, אלא הפיתרון היחידי בוויכוח מול הפלגים הפלסטינים המתקיים בחודשים האחרונים.

סקר דעת קהל שנערך באדמות הפלסטיניות מראה, כי למעלה מ- 75 אחוז תומכים במסמך האסירים. רבים רואים בו מסמך כולל בעל מהות פוליטית, חברתית ולאומית, שעונה על נושאים רבים שבמרכז המחלוקת כיום. אבל מה בדיוק צפוי: כן למשאל העם פירושו שאבו מאזן מרכיב ממשלה חדשה, ממשלת חירום, שאמורה לנהל אתה עניינים עד להודעה על בחירות חדשות. לא למשאל העם פירושו שאבו מאזן צריך ללכת הביתה, להתפטר מתפקידו ולהודיע על בחירות לנשיאות בהקדם האפשרי, ואולי גם הפעם נזכה לתוצאות מפתיעות כמו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהעלו את חמאס, וכך נזכה גם לנשיא פלסטיני מהתנועה.

הרחוב הפלסטיני, כפי שאני רואה, אינו מהר לקראת משאל העם למרות חומרת המצב. מצד שני, הוא בהחלט מייחל למציאת פיתרון למשבר הכולל בו הוא נמצא. כי בינתיים ברצועת עזה העניינים אינם משתנים באופן מהותי: הפגזות התותחים נמשכות כמו גם ירי הרקטות לשטח ישראל. בחדשות שמעתי על אולטימטום מעניין שהציב ראש עירית שדרות למשלת ישראל, לפיו או שהממשלה תפעל להפסקת הרקטות, כלומר "תיכנס חזק" בפלסטינים, או שהעיר שדרות תתרוקן מתושביה. אולי הישראלים והפלסטינים יסכימו על העברת שדרות הריקה לשטח הפלסטיני, וכך יהיה להם עוד קצת שטח בזמן שהישראלים מותרים על העיר.

כאן אולי טמון ההבדל בין הפלסטינים לישראלים, גם לאורך הסכסוך ההיסטורי ביניהם, והוא מתבטא בקוצר הנשימה בצד הישראלי באופן ניהול הסכסוך. כאשר נמאס לכם אתם מפעילים כוחנות יתר. לעומת זאת, הפלסטינים הם בעלי נשימה ארוכה יותר למרות היכולות הדלות שלהם.

חלק מהפקידים, אלה שמרוויחים עד 1,500 ש', קיבלו את המשכורות לאחר שלושה חודשים של חובות למכולת, לבנקים ואפילו הלוואות לחברים. רק 40 אלף עובדים קיבלו את הכסף, מתוך 150 אלף, לכן זה לא ממש עודד את התושבים ולא נתן להם תקווה, שגם הם יקבלו את הכסף בקרוב. במיוחד, כשלא רואים פיתרון למשבר הכללי שהפלסטינים נמצאים בו, משום שאם כן היה פיתרון כזה כבר היינו רואים כסף מהמדינות התורמות או מהאיחוד האירופי ישירות לבנקים שבאדמות הפלסטיניות ומועבר לעובדים לאל בעיה.

לפיכך שמעתי פרשנויות, שבעצם העובדה שיש הלנת שכר של יותר מאה ימים מאפשרת לעובדים לשבות, ולא להגיע יותר למקומות עבודה מבלי להיתקל בשאלות והתחשבנויות על ימי ההיעדרות. ממשלת חמאס ניסתה להתחמק מהמצב הזה ולכן העבירה כסף לחלק מהפקידים בתקווה שהשאר גם ימשיכו להגיע לעבודה.

עקב אי קבלת המשכורת, נאלצנו לא לרשום את הילדים לקייטנה שעורך בית הספר בקרבת הבית, בעלות של 150 שקל לחודש לכל ילד, לא כולל אוכל ושתיה. בתוכנית – לימודי ציור כל יום מהשעה שמונה עד שתיים. האמת היא שהילדים לא מש אהבו את הרעיון כי זה היה כמו ללכת לבית ספר, ואנחנו לא לחצנו מאחר שאין ביכולתנו לשלם את הסכום לארבעתם – 600 שקל לחודש.

בינתיים אני לוקחת אותם כל יום בשעה שמונה לים, שם התארגנו כמה אנשים ללמד אותם לשחות ללא כל תמורה. הם נשארים שם עד לשעה 12 ואז חוזרים הביתה, צופים בטלוויזיה או משחקים במחשב ובערך שחמש בערב יורדים לרחוב כדי לשחק עם חברים מהשכונה.

לי יש תחושה לא טובה, שהילדים יורדים לרחוב לשחק, אבל אמא שלי מרגיעה אותי ואומרת שילדים צריכים ילדים, ואיתם הם הרבה יותר נהנים מאשר עם ההורים בתוך הבית. בינתיים אנחנו מנסים להעביר את החודש הזה כאן, עד שייגמרו הלימודים שלי ונוכל לצאת לחיפה בתחילת יולי.