המהפכה תיאלץ לחכות

על אף הפנטזיה של חובבי הכדורגל הרומנטיקנים, שמדמיינים בעיני רוחם איך התמימות של הנבחרות הקטנות מצליחה לגבור על העוצמה של אימפריות הכדורגל המבוססות, התופעה כמעט שלא קורית. אומנם כל מונדיאל מצליח לספק הפתעה או שתיים, אבל בשורה התחתונה, עולם הכדורגל נשלט על ידי נבחרות מאירופה ומדרום אמריקה, שמסרבות לאפשר למשתתפות החדשות לנגוס להן בעוגה. האמרה הידועה טענה מאז ומתמיד כי "הגביע העולמי הוא בעצם אליפות אירופה, פלוס ברזיל וארגנטינה". העולם נטה להסכים עם זה, אבל כמה הפתעות בשנים האחרונות הביאו להתחזקותה של קלישאה אחרת, שטוענת כי "ההבדלים כיום הם לא כמו בעבר, הפערים בין הנבחרות מצטמצמים". האומנם?

בגביע העולם ב-2002 הפריצה של ה"קטנות" הייתה מטאורית. לראשונה בהיסטוריה שלוש נבחרות שאינן מגיעות מדרום אמריקה או מאירופה - סנגל, דרום קוריאה וארה"ב – העפילו לרבע הגמר (הקוריאנים הגדילו לעשות כשעלו לחצי הגמר). עד לאותו מונדיאל רק שתי נבחרות מאסיה ומאפריקה הצליחו לעשות את זה - צפון קוריאה ב-1966 וקמרון ב-1990. האם היה זה מקרי, או שמא מדובר במגמה? האם הפערים באמת מצטמצמים, או אולי זו רק פנטזיה של פיפ"א? הטורניר בגרמניה עשוי להכריע את הסוגיה.

ההנחה בדבר צמצום פערים שייכת לשני העשורים האחרונים, כשהמונדיאל התרחב ובעקבות כך גדלה הנציגות של נבחרות שנחשבות חלשות מאסיה, מאפריקה, מצפון אמריקה וממרכזה. עד 1978 הונהג פורמט של 16 נבחרות. השלד הכמעט קבוע הורכב ממערב גרמניה, איטליה, אנגליה, צרפת, שתיים-שלוש נבחרות מזרח אירופאיות, ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ומכסיקו. אסיה קיבלה מקום קבוע בטורניר החל מ-1966 (צפון קוריאה), אפריקה החל מ-1970 (מרוקו).

הכדורגל המקצועני היה קיים אז רק באירופה ודרום אמריקה, והתוצאות היו בהתאם. אומנם העולם נדהם כשצפון קוריאה עברה את איטליה ועלתה לרבע גמר המונדיאל ב-1966 (שם הפסידה 5:3 לפורטוגל אחרי שהובילה 0:3), אבל רוב הנבחרות "החלשות" הצדיקו את המוניטין שלהן ועמדו בציפיות המינימליות: ב-1970 אל-סלבדור (מכסיקו אירחה את המונדיאל ולאזור התפנה כרטיס) חזרה הביתה עם שלושה הפסדים ומאזן שערים 9:0; ב-1974 עשתה זאת האיטי (מאזן 14:2) וב-1978 הייתה זאת איראן (8:2). בפיפ"א גיחכו במבוכה ובחמלה כשזאיר ספגה 15 שערים בשלושה משחקים (כולל 9:0 מול יוגוסלביה) ללא מענה בגרמניה 1974. גם נבחרות הפריפריה שלא הובסו (כמו ישראל ב-1970) חזרו הביתה אחרי השלב הראשון ולא השפיעו על הטורניר. באותם ימים אף אחד לא דיבר על צמצום פערים, ההיררכיה הייתה ברורה.

בשנות ה-80 מספר הנבחרות במונדיאל גדל וכך גם הנציגות של העולם השלישי. המשחק הפך לגלובלי, הליגיונרים צצו בכל מקום, שוק ההעברות פרח. אלג'יריה רמזה על הבאות עם 1:2 סנסציוני על גרמניה ב- 1982, שלא מנע מהגרמנים לעלות לגמר ומהאלג'יראים לחזור הביתה. קמרון סיימה ללא הפסד, והודחה רק בגלל שכבשה שער אחד פחות מאיטליה. ב-1986 הגיעה מרוקו לשמינית הגמר אחרי תיקו 0:0 עם אנגליה ופולין, כולל ניצחון מרשים 1:3 על פורטוגל, ואותתה שהתוצאות האפריקאיות מ-1982 לא היו מקריות.

המגמה קיבלה חותמת רשמית ב-1990, כשקמרון הנפלאה הגיעה עד לרבע הגמר עם ריקוד דגל הקרן הבלתי נשכח של רוז'ה מילה. במשחק הפתיחה הדהימו הקמרונים ב-0:1 על אלופת העולם ארגנטינה, והמשיכו לניצחונות על רומניה בשלב המוקדם ועל קולומביה בשמינית הגמר, עד שנעצרו אצל גארי לינקר ואנגליה. האפריקאית השנייה, מצרים, סיימה בתיקו עם הולנד ואירלנד ורק הפסד מינימלי (1:0) לאנגליה מנע ממנה עלייה. נראה היה כי להכרזה ש"הפערים בין אפריקה לאירופה הצטמצמו" היה סוף סוף בסיס עובדתי משכנע.

ההצלחה סידרה ליבשת השחורה כרטיס שלישי למונדיאל. ב-1994 קמרון פתחה עם 2:2 מול שבדיה אבל הובסה על ידי ברזיל ורוסיה וטסה הביתה. מרוקו לא הובסה אבל הפסידה שלושה משחקים וחזרה גם היא בבושת פנים. רבים הימרו על ניגריה של ג'יי ג'יי אוקוצ'ה, פינידי ג'ורג' ודניאל אמוקאצ'י כהפתעת הטורניר, ובמשחק הראשון היא התפוצצה 0:3 על בולגריה. 0:2 על יוון העניק לה כרטיס לשמינית הגמר אבל רוברטו באג'יו החזיר את איטליה משדה התעופה בדקה ה-89 והוסיף פנדל בהארכה כדי לקבוע 1:2 ולעצור את המסע האפריקאי לגביע העולמי. ניגריה הגיעה גם לשמינית ב-1998 והתבזתה עם 4:1 מול דנמרק. סנגל ב-2002 הצליחה להחזיר את הכבוד האפריקאי, שנדמה שהחל להתפוגג.

אפריקה אומנם זינקה בעקבות הגדלת מספר המשתתפות, אבל אסיה נותרה מאחור. השיח' הכוויתי שפרץ למגרש ב-1982 נחקק בזיכרון, אבל הנבחרת שלו ספגה 4:1 מול צרפת וחזרה הביתה עם נקודה אחת בלבד. לכוויתים נותר רק להמשיך לדבר על "הפסד בכבוד" (רק 1:0 לאנגליה) ולהתגאות ב- 1:1 היסטורי עם צ'כוסלובקיה. ב-1986 עיראק שברה את שיא הברוטליות של הכוויתים כשאחד משחקניה ירק על השופט והורחק לצמיתות. הנבחרת חזרה לאיזור המלחמה ללא נקודות אבל עם הפסדים מינימליים למכסיקו, לבלגיה ולפרגוואי.

אותו טורניר במקסיקו היווה את חזרתה של דרום קוריאה למונדיאל אחרי 32 שנה. ב-1954 הקוריאנים ספגו 16 שערים ללא מענה, ב-1986 הם הצליחו לחזור הביתה אחרי השלב הראשון עם נקודה אחת בלבד. שום שינוי משמעותי לא חל ב-1990 (0 נקודות, מאזן 6:1), 1994 או 1998, כשהטיסה לסיאול יצאה באמצע הטורניר. הקוריאנים התגאו בכך שהם כמעט שלא הובסו.

קבוצת האסיאתיות שנכנסו לפולקלור התרחבה ב-1990 עם איחוד האמירויות (0 נקודות, 11:2), אבל ב-1994 הדהימה ערב הסעודית את העולם עם 0:1 על בלגיה ונציגה ראשונה מאסיה בשלב הנוקאאוט אחרי 28 שנה. שבדיה כבר היתה משוכה גבוהה מדי (3:1) ובטורנירים הבאים הסעודים עשו בושות ואפילו ספגו 8:0 מגרמניה ב- 2002.

עוד מדינה שחולמת על לקרוא תיגר על צמרת הכדורגל היא יפן. היפנים עלו על הבמה לראשונה ב-1998 וחזרו הביתה ללא נקודות, אך ב-2002 ההשקעה המאסיבית שלהם בענף קצרה הישגים, כשהם הצליחו להגיע לשמינית בטורניר שאירחו. מעניין יהיה לראות איך הנבחרת של זיקו תסתדר הפעם, כשהיא משחקת בבית קשה מאוד עם ברזיל, קרואטיה ואוסטרליה. עבור היפנים בפרט והאסיאתים בכלל, הטורניר בגרמניה יהווה אמת מידה אם אכן נרשמה התקדמות מרשימה ועלייה אמיתית ברמה, או שמא ההצלחה במונדיאל הקודם הייתה מקרית, שנבעה רק מיתרון האירוח והשיפוט השערורייתי.

גם כשמדובר במרכז אמריקה ובצפונה, סיפור ההצלחה הוא חלקי בלבד. מלבד מקסיקו (שהעפילה לרבע הגמר בשני הטורנירים שאירחה), ההישגים היו מינימליים. הונדורס ואל סלבדור חזרו מהר הביתה ב-1982, וכך גם קנדה ב-1986 וארה"ב ב-1990. נבחרות צפון/מרכז אמריקה הפכו רלוונטיות לשלב הנוקאאוט מאז 1986. קוסטה ריקה אומנם הצליחה להגיע איכשהו לשמינית ב-1990, אבל נדמה שהישועה לאזור הגיעה ממקום לא צפוי: דווקא ארה"ב היא זו שפרצה את מחסום שמינית הגמר ב-2002, במונדיאל מוזר שכלל ארבע לא אירופאיות ברבע הגמר (ברזיל, סנגל, ארה"ב, וקוריאה), לראשונה מאז 1970 ובפעם השנייה בלבד בהיסטוריה.

בשורה התחתונה, כדאי לזכור שתוצאות בודדות שנכנסות להיסטוריה לא מרמזות על מגמה. חלק מהקסם של הכדורגל הוא האפשרות שהוא מעניק לקבוצות קטנות "לעקוץ" את הגדולות (בעיקר בשיטת הנוקאאוט), אך אין זה אומר שהבדלי הרמות בין אפריקה ואסיה לבין אירופה ודרום אמריקה לא נשארו משמעותיים.

במסגרת של המונדיאל קשה מאוד לנבא תוצאות, והמילה "הפתעה" תורמת לקסם וליחסי הציבור, אבל העובדות היבשות מראות שמאז שנות ה-50 הגיעו לרבע הגמר רק אירופאיות ודרום אמריקאיות (בעיקר ברזיל וארגנטינה), כשהחריגות היחידות היו צפון קוריאה ב-1966 וקמרון של 1990. ב-2002, כאמור, הסיפור היה אחר. בקרוב נראה אם היה זה מקרה, וגם הטורניר הקרוב יהיה "אליפות אירופה עם ברזיל וארגנטינה", או שמא מדובר במהפכה אמיתית.