תחילת המאבק נגד גירוש הפליטים מאפריקה

עשרות בני-אדם הפגינו הבוקר מול קריית הממשלה בירושלים, בדרישה לשחרר ממעצר פליטים אפריקאים שניסו להיכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים. המפגינים דרשו להעניק לפליטים מקלט בתחומי המדינה. למעלה מ-200 פליטים מאזורי סכסוך ב[[אפריקה]] יושבים במתקני מעצר שונים בישראל, ביניהם ניצולים מרצח-העם בחבל דארפור שבסודאן.

ההפגנה, שאורגנה ביוזמת "רופאים למען זכויות אדם", "מוקד הסיוע לעובדים זרים" ופעילי "הועד למען הפליטים האפריקנים", קראו המפגינים לשרי הממשלה לשנות את מדיניות הכליאה הננקטת כיום, במסגרתה הם נכלאים לתקופה ממושכת בתנאים קשים, ולמצוא פתרון קבע לפליטים האפריקאים. בהפגנה השתתפו אזרחים ישראלים לצד עובדים זרים ממדינות אפריקה.

לאחר שהפגינו מול קריית הממשלה, קיימו המפגינים עצרת מחאה ברחוב בן-יהודה בירושלים. בין הנאומים השונים הושמע גם נאום של פליט מחבל דארפור, אשר עצור במתקן הכליאה צוחר בדרום הארץ. מארגני ההפגנה אמרו כי מדובר בתחילתו של מאבק ממושך למען הפליטים, וכי ימשיכו לערוך אירועי מחאה בנושא.

לינוי שוורץ ממוקד הסיוע לעובדים זרים סיפרה כי בימים אלה ממש עומדים עשרות מהפליטים הכלואים בפני סכנה של גירוש, "סכנה שמקיפה את כולם ללא הבדל, כולל נערים בני 15 ו-16 שהגיעו לכאן ברגל מסודאן ונשים בהריון מסיירה-לאון. אין שום היגיון בצעדים כמו כליאה וגירוש". לדבריה, המאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל לא ישתנה אם ישראל תעניק מקלט לכמה מאות ניצולים, "אבל דמותה המוסרית של המדינה תיפגע בצורה קשה אם המדיניות הנוכחית תימשך".

אחד המפגינים הוא ברקאנר בהא, שהגיע לישראל לפני כעשור מסיירה-לאון, מדינה במערב אפריקה שנמצאת מזה שנים רבות במצב של חוסר-יציבות פוליטית ומלחמת אזרחים. רבים מבני משפחתו, הוא מספר בשילוב של אנגלית ועברית, נהרגו במהלך המלחמה, והוא עצמו איבד את כל רכושו. ה[[או"ם]] הכיר בו כ[[פליט]] במשך מספר שנים, אבל המצב הזה השתנה לפני כשלושה חודשים, לאחר שנחתם הסכם הפסקת-אש בין הפלגים היריבים במדינתו. כעת, ללא הגנת האו"ם, הוא מועמד שוב לגירוש.

בהא אמר כי "העובדה שנחתמו הסכמי שלום היא העמדת פנים, כולם יודעים שהרציחות נמשכות". לדבריו, היו כבר הסכמים כאלה בעבר והם תמיד מתמוטטים. "ישראל צריכה להבין שלאנשים כמוני, גירוש משמעותו מוות. אני מסיירה-לאון אבל זה נכון באותה מידה לגבי אנשים מקונגו, ליבריה וכמובן חבל דארפור ב[[סודן]], שאפילו שר החוץ האמריקני אמר שמה שקורה שם זה רצח".

בסיירה-לאון עבד בהא בתור נגר, אבל בעשר שנותיו בישראל לא הצליח למצוא עבודה בתחום, ונאלץ להסתפק בעבודות מזדמנות בבניין ובניקיון בתים. "אני לא מבקש הרבה, איבדתי כבר את רוב מה שהיה לי בחיים. רק שייתנו לי לחיות כאן, שלא יגרשו אותי חזרה למלחמה שיש שם. אני גר בעשר כבר כמה שנים, ומעולם לא הייתי מעורב בשום פשע, תמיד כל מה שדאגתי לו היה להתפרנס ולחיות".

בין עשרות המפגינים בלט ד"ר ישראל כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה חובש-הכיפה היחיד בקהל. "זו חובתי, בתור יהודי, למחות נגד העוול שנעשה לפליטים האלה, על-ידי המדינה בה אני חי. לכלוא אנשים שברחו ממצבים נוראים, של רצח עם ומלחמת אזרחים, זה מנוגד לחלוטין לתפיסת המוסר היהודית. זו בושה גדולה".

ד"ר כהן אמר כי הוא מאוכזב מיחסה של החברה הישראלית לפליטים האפריקנים. "הייתי מצפה שיהיו כאן לא עשרות, אלא עשרות-אלפים. לפני כמה שבועות הייתה הפגנה של יהודי ארה"ב נגד הטבח בדארפור, והשתתפו בה אלפי בני-אדם. אבל בישראל להרבה אנשים לא אכפת, הם עסוקים רק בעצמם".

מאכזבת אותו במיוחד חוסר-ההיענות של החברה הדתית לקריאת המאבק. "ברור שיש קשר בין האמונה שלי כיהודי דתי לבין העובדה שאני מפגין כאן היום לצד הפליטים האפריקנים. חבל לי שהאנשים שחשים כך הם מעטים". ד"ר כהן אמר כי הוא לא מקבל את חוסר העניין של הציבור, שטוען שיש להם נושאים דחופים יותר לעסוק בהם. "כיהודי, קשה לי לראות משהו יותר דחוף להפגין למענן מאשר אנשים שנרצחים על רקע גזעני".