את הטור הראשון של דוד פרנקל בנוגע למשבר הבינלאומי של שידורי גביע העולם בישראל מאוד אהבתי. הטיעון אמנם לא היה משכנע (אלא אם כן מה שקנה אתכם היה האקסיומה שכל דבר עולה כסף), אבל הקריאה הייתה בבחינת חוויה מענגת. לאור התגובות הנזעמות החליט פרנקל להסביר את עצמו בפירוט בטור נוסף, ולהפריך אחת אחת את כל הטענות שמעלים המתנגדים לתשלום המנופח שדורשת צ'רלטון. מה שעבר בצורה נעימה כמעין משל יהודי הפך לסדרת הסברים, חלקם דמגוגים, כולם מקוממים.
על המוסר
פרנקל מציג שלל טיעונים שנראים על פניו כלוגיקה צרופה, ומהלך הדברים גורר את הקורא, בעל כורחו, להגיע אל המסקנה שכל מי שלא מסכים הוא לבטח כסיל. אבל הסתכלות מעמיקה יותר אל תוך בסיס הטיעונים מראה שהם בנויים כולם על תפיסת עולם קפיטליסטית לעילא ועילא, ואיתה, כידוע מותר גם מותר לא להסכים. לא שזה לא בסדר להיות קפיטליסט, אבל הגישה המתנשאת של אנשי הימין הכלכלי בעולם כולו, כאילו שההגיון נמצא בצידם בעוד אנשי השמאל פשוט לא מבינים כלכלה וחברה מהי - היא היא הכסילות האמיתית.
הטיעון המרכזי של פרנקל נגד כל המתקוממים משמאל מסתכם בערך ב"איך יש לכם את החוצפה לפצות פה בקשר להבל הבלים כשידורי המונדיאל בזמן שיש כאן עובדים זרים שמקבלים בראש יום ביומו". זה מזכיר לי את סוג החקירה הצולבת והמזלזלת שכל צמחוני מתחיל מכיר היטב. הקרניבור הנבוך מתחיל בלשאול אם הוד מוסריותו אוכל דגים. ומה עם ביצים? ודבש? אה, אתה לא צמחוני אמיתי, אתה. ועל אותו משקל, כאמור, פלוני מתלונן על המחיר הגבוה של חבילת השידורים? מתי בפעם האחרונה הוא נתן כסף לקבצן ברחוב? ומה עם מעון לנשים מוכות? זה, כמובן, טיעון לא רציני שמסתיר בעיקר רגשי נחיתות מוסריים אל מול העמדה שנתפשת כ"נאורה" יותר.
בפשטות, מה שנאמר הוא שאם הציבור בוחר להתקומם נגד עוולה אחת ולא נגד אחרת, הוא איבד את הזכות שלו להתלונן. המסקנה היא שבפעם הבאה שתהיה התקוממות בנוגע לזכויות העובדים הזרים, יבוא פרנקל ויגיד שעל כולם לשבת בשקט כל עוד הם לא יוצאים להפגין נגד הכיבוש. ולהיפך, כמובן. מדובר בהפרד ומשול קלאסי, וכך משיגים ציבור ממושמע שלא עושה בעיות לאנשים בשלטון. האם לזה פרנקל חותר? קשה לי להאמין.
חוסר המוסריות של טענות הימין הקפיטליסטי, כפי שהן באות לידי ביטוי באותו מאמר, מגיעות גם בבואו של פרנקל להעלים את התלונות על החשכת המסכים: "פה הענין פשוט בתכלית. או שהחשכת המסכים היא חוקית, או שהיא אינה חוקית". אבל אני שואל - ממתי החוק הינו אמת המידה האבסולוטית לצדק? הרי חוקים משתנים מעת לעת בעקבות לחצים כאלו או אחרים, בין אם מצידם של אינטרסנטים בעלי השפעה (מישהו אמר צ'רלטון?), ובין אם בעקבות לחץ ציבורי. לא צריך ידע היסטורי נרחב יתר על המידה על מנת לדלות שורה של חוקים - מהארץ והעולם, ומהווה והעבר שהיו בלתי מוסריים ובלתי צודקים בעליל. וברגע שהחוק שונה, לכולם היה ברור שהחוק שקדם לו היה רע.
בהמשך נטעו שמכיוון שלחברות הפרטיות "אין שום מחויבות לציבור, ולכן הטענות אליהן בהקשר הזה משולל בסיס". אח, קפיטליזם מזוקק במיטבו. ואני אומר - בגלל שאין להן שום מחויבות לציבור, חובה עלינו על אחת כמה וכמה לבוא אליהן בטענות. זה בדיוק העניין. אנחנו הציבור, אנחנו המדינה, אנחנו לא רוצים שלא תהיה מחויבות כלפינו. אם לא מחויבות כלפי עצמנו, אז כלפי מי תהיה לנו מחויבות?
ישנה גם בעיתיות בניסיון להחזיק את המקל משני קצותיו. סוף סוף, אחרי שנים ארוכות, מתעוררים חובבי הספורט בישראל ומודיעים קבל עם ועדה: לא עוד. בתגובה מגיעים צמד מאמרים של פרנקל, בהם הוא אומר כי האחריות היא עלינו, מכיוון שבמשך שנים אנו משלמים בשקט ולא עושים בעיות. נניח. אבל מדוע לבוא אלינו בטענות כאשר סוף סוף אנו מתעוררים ומתאגדים כאיש אחד ועומדים על שלנו? ואז מה אם "רק עכשיו נזכרנו להתלונן על החוקים"? זה הופך את הטענות שלנו ללגיטימיות פחות בגלל שלקח לנו זמן לקלוט שעושקים אותנו? עדיף שנמשיך להתעשק בשקט?
על הדמגוגיה
פרנקל עובר לטעון כי ההסתכלות של הישראלי הממוצע כעומד אל מול כל הרשויות לבדו הינה פועל יוצא של היותו בעבר יהודי גלותי. אכן כן, כי בארה"ב, למשל, האמריקאים אוהבים את מס ההכנסה, וכל צרפתי משלם בכיף את דו"חותיו למשטרת התנועה. זה כנראה רק עניין שלנו, אחרים משלמים בכיף. אבל מה שלוקח את העוגה הוא הטלת האחריות על חובבי הספורט, שציפו מערוץ הספורט לשדר את המודניאל, ציפייה שלפי פרנקל "שקולה לתקווה שחברת החשמל תעשה זאת; הרי גם לה אנחנו כבר משלמים מספיק!". קשה להתלונן על חוסר רצינות הטיעונים של אלו שדורשים את המונדיאל בחינם אין כסף כשבתגובה מביאים טיעונים כבדי משקל שכאלו. כנ"ל לגבי ההשוואה בין מרד צרכנים לבין השתמטות מצה"ל. דמגוגיה היא נשקם של אלו שמרגישים שמה שיש להם להגיד לא מחזיק מים.
לסיכום, כל מי שמתייצב במהירות לימינה של צ'רלטון צריך לשאול את עצמו מדוע. למה שאדם פרטי, שגם הוא נפגע מהמחיר הגבוה שגובה החברה, יעדיף לתמוך באנשים בודדים שאת המיליונים שלהם הם כבר עשו (ע"ע פיני זהבי), במקום ללכת עם המיליונים הרבים שחיים במדינה. והשאלה הזו מתחדדת לאור האיום החדש של צ'רלטון שמסעדות ופאבים שיישדרו את המשחקים ייחשפו לתביעה בגין הפרת זכויות השידור. לישראל אין דבר להפסיד - והמון להרוויח - ממרד צרכנים שיפיל ארצה את אלו שקמים עלינו לכלות את כספנו. אולי חלק מהמתלוננים מתבטאים בעילגות צרופה, אבל צריך באמת לטמון את הראש בחול כדי לא למצוא את הבסיס ההגיוני בטענה שלהם, טענה שניתן לסכם אותה במילותיו של לאונרד כהן: "המשחק מכור, העשירים ממשיכים להתעשר בעוד העניים נותרים עניים". אז אם אנחנו כבר עניים, לפחות תנו לנו לראות כדורגל בשקט.