מזל סרטן

האמת שההתלבטתי בין לכתוב על התענוג שבהתמכרות המסממת לבייסבול (איך זה שאמריקה השיווקית לא מצליחה ליצא את אמריקה? אולי בגלל שבייסבול זה אמריקה), או על תקרת השכר החדשה של ה-NBA, שעלתה השבוע בעשרים אחוזים, על יואינג, וובר, על מחנות הקיץ בפוטבול, והכי טוב: לאיפה נייט האפמן מתאים. עם המשכורת החדשה, עם המעבר מאופציה ראשונה בהתקפה ל-אולי, אופציה אחרונה מהספסל, על שינויי החוקה (אלו שגרמו לשאקיל להגיד שכאוהד הוא היה רואה את "צעירים חסרי מנוח" לפני שהיה מתפנה לראות את ה-NBA בשנה הבאה), שינויים שהיו רק מצפינים את המניה של האפמן. אבל הבלוק שהולך וסוגר לי המוח בתנועת מלקחיים משיטוט באתרי האינטרנט הישראליים, הבלוק הזה גורר אחריו כמה שאלות קיץ.

אסי טובי. משיהו יכול לספר לי על טובי? הוא מריח שערים? הוא גבוה? הוא חזק? הוא חתום? בבאר שבע? אצל הגרמניה? והגרמניה, זה עסק או אשה? ומה הקשר בין טובי לאשה? וגרמניה, זה טוב? זה טובי?

ברקוביץ'. רצה לחזור לסונס, חשב על סאותהמפטון, דבר אחד ברור בקשר לברקוביץ': על אגורה הוא לא יוותר. אגורה. ושתמות האהבה לכדור, ולדשא, והשאגות והאהבה מהקהל, והחיבוקים, והחלק מהקהילתיות שכל אינדיבידואל זקוק לה, והסיבה הזאת שבגללה בגיל 15, כשכולם הלכן לבדוק איך פותחים את האבזם של החזיה, אייל ברקוביץ' הלך לעבוד על הפס שלו. עכשיו רק כסף, כסף, כסף. כמו הכסף שלוקחות חברות הכבלים, כמו הכסף שמחייבים על שיחה נכנסת מסלולרי, כמו קטש. אומרים שלאנשים עם כשרון לכסף אין כשרון אחר לכלום.

ומה קורה עם שפירא וחיפה? מוכרים, מוכרים בלבד. המניה, כמו הכושי, עשתה שלה, המניה יכולה לחפש מישהו שינענע אותה. אוהדים? שיישרפו האוהדים. מישהו ייקח משפירא את קרית חיים? ובית"ר, הם עוד חיים? עזבו אותכם מבית"ר. קיימות שם יותר מדי תחושות מנוגדות שמתערבבות אחת בשניה ומאיימות להטביע את כולם בתהומות. בכל מקרה, העכברים, כמו הקפטן אבוקסיס, כבר נטשו את הסיפון.

אל תאשימו רק את זאבי ושפירא. הם אנשי כסף אמיתיים, נטולי כשרונות אחרים. הם לא מבינים על מה הרעש, הם מהאליטות, הם קוראים "הארץ", וב"הארץ" אין מספיק חלל לתופעות סוציאליות-היסטוריות-פוליטיות-כלכליות כמו הפירוק של בית"ר. טוב, איך יישאר מקום אם "הארץ" מקדיש שלוש כתבות ביום לטור דה פראנס. תהיו בטוחים שאם מה שקורה היום בבית"ר היה קורה לבוסטון רד סוקס, הייתם מקבלים מהעיתון החושב כתבה מתורגמת מהשטח ומהניו יורק טיימס וטור פרשנות מרולנד קופלנד. אולי שפירא וזאבי מחכים לראות את החדשות בערוץ הספורט. אבל הערוץ בחופשה.

ומרגלית מה? תשוחרר לאיחוד העם. וכרמי גילון מה? שלוש שנים אחרי שמינה את גילון לדירקטור במרכז פרס לשלום (וביקש מגילון לפייס בין עם אחד שאת חוקיו הוא הפר לעם שני שאת זכויות אזרחיו הוא גם הפר), מינה שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום, את ביילין לשגריר. ועוד בדנמרק הסובלנית. פרס, גילון, שפירא, זאבי - מדובר באותה החונטה. והחייל שנכנס לכלא לאחר שערק כדי להציל את אימו מאגרופיו של אביו. ושנתיים למותו של המשורר מאיר אריאל. טוב, נחזור לספורט.

מה מחבר בין ג'ובאני רוסו לנייט האפמן? מלבד היכולת שלהם, כמעט ושום דבר. רוסו הפך לקבלן הריסות. כל קבוצה שהוא לובש את מדיה נחרבת אחרי תקופת מסויימת: הפועל זינו באר שבע, הפועל אופל שפירא חיפה, בית"ר זאבי סובארו ירושלים. לא פלא שמושיק תאומים, עם החושים השיווקים שלו, ידע לותר על רוסו. האפמן הוא מקצוען אמיתי שלקח אליפות, אליפות אירופה והוא עדיין רעב לעוד.

ג'ובאני הפך לדוגמגיש, לערוץ 2, לסלבריטאי אינסטנס, הישראליות פשטה על כל חלקה ספורטיבית בגופו והכריעה אותו. (ולמי שמערער, ראו רק מה קרה לרביבו בשבוע אחד בארץ לפני שנתיים עם האבוקסיסים והאמסלמים מסביבו).

לרגע היה אפשר לחשוב שהאפמן אחר, אבל האמירה שלו שהוא היה יכול לסגור בלייקרס כבר לפני שלושה שבועות וסירב, מסגירה את הימצאות מחלת הישראליות בגליון הרפואי של האפמן. שהרי אילו שיאים גבוהים יותר קיימים בכדורסל מאשר לשחק עם קובי ברייאנט, ושאקיל בלוס אנג'לס, להתמודד על טבעת אליפות שלישית ברציפות. איזה חלום גדול יותר לכדורסלן שגדל על ובאמריקה מאשר לשחק תחת הדרכתו של פיל ג'קסון ותחת עיניו של ג'ק ניקולסון.

אבל האפמן ויתר: הוא ויתר על עיר שמתאימה בול לאופי שלו, הוא ויתר על החור שנוצר מהעזיבה של הוראס גראנט, ויתר על הצורך של הלייקרס בגבוה שקולע מחצי מרחק, בודאי בשנה שבה מותרת השמירה האיזורית, ויתר על דקות משחק וחשיפה טלוויזיונית, ויתר על מה שנראה כהזדמנות סבירה לטבעת אליפות.

האפמן רוצה כסף. מיליון וחצי, שניים, ושהאליפות תלך קיבינימט למדים של גולדן סטייט (מרק ג'קסון, אחד המועמדים הבולטים לרוקי השנה בשנה שעברה, חתם בגולדן סטייט על חוזה מינימום אחרי שהות באירופה והקיץ הוא אחד המניות היותר חמות בשוק השחקנים החופשיים). האפמן לא מרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו. הוא הפך לאבו עלי ישראלי: אמריקה קטנה עליו, דין חוסיין בשוק כדין שאקיל אוניל. שיהיה בריא האפמן: אמריקה נתנה לו את החלום שלה על מגש והוא החליט לשבור אותו.

עיון מחודש בכותרות: מתנחלים ירו בפלסטינים, דודו טופז שונא מזרחיים מילדות (כשהרייטינג היה עשרים אחוז הוא לא שנא אותם, הא?), צה"ל מקים לשכות גיוס עולמיות לשעת חירום, שופט שיחרר פרומטור ושני די ג'ייס אחרי שהמשטרה הריחה חשיש בדירתם, פרצה ומצאה שלושים גרם. ביום בהיר אפשר לראות את הסוף.