מלחמת לבנון השניה

מצד אחד, ניתן להגדיר את תגובת צה"ל בלבנון השבוע כחסרת תקדים בעוצמתה. אכן, בפעם הראשונה מאז הבריחה לפני 6 שנים, הוכה החיזבאללה מכה אמיתית (יחסית) לאחר שהתרגל לירי עקר המיועד להונות רק את הציבור הישראלי שיחשוב שצה"ל מגיב, כמנהג תקופת שרון. אלא שהמכה הזו הייתה קטנה מדי ומאוחרת מדי ולא גבתה מהחיזבאללה מחיר אמיתי.

הפעם היחידה שישראל הכתה באופן יעיל בלבנון היה ב-1999, בתקופת הדמדומים שלאחר נפילת שלטון נתניהו ולפני שעלה בידי אהוד ברק להשלים את הרכבת ממשלתו החדשה. קרית שמונה הותקפה אז בקטיושות ותושבים יצאו, תחת אש, להפגנת זעם ויאוש שבה הונפו שלטים בנוסח "אני מתבייש בצה"ל". למרבה המזל לא הייתה אז ממשלה מתפקדת ולא היה מי שיבלום את הרמטכ"ל מופז ושותפו למטכ"ל דן חלוץ, ששיתקו בהתקפה אווירית את אספקת המים והחשמל של ביירות. משה ארנס, בימיו האחרונים כשר ביטחון, ביטל אז את השתתפות ישראל בפארסה של ועדות משותפות עם לבנון לשמירת השקט. ברק נזקק ללא פחות מ-7 חודשים של הבלגה כדי להרוס את השקט המוחלט שהשתרר כתוצאה מהתגובה הזו. הוא גם חידש, כמובן, את ההשתתפות בועדות הללו.

כשברח ברק מלבנון, הוא נסוג עד למילימטר האחרון ודאג לקבל מהאו"ם תעודת כשרות למהדרין לתוואי הגבול, כדי למנוע תירוצים למחלוקות. כל זה לא עזר לו ולנו. במזרח התיכון לא סופרים את החלשים, והחיזבאללה, כנופיית טרור המונה כ-700 איש בלבד, המשיך את האש בעזרת תירוצים בלתי משכנעים. לא רק האש נמשכה, אלא לראשונה גם הופר הסכם ג'ונסטון בדבר חלוקת המים בין המדינות, שהחזיק מעמד כ-40 שנה, ונבנתה תחנת שאיבה שייבשה את נחל עיון ומפל התנור. כדי לא להשאיר את האפיק יבש מוזרמים כהוקרה לפחדנים מי ביוב, שי צנוע מתושבי דרום לבנון.

ישראל אינה מנצלת את הפרות השקט כדי להרוס את המשאבה הזו ואינה גובה מלבנון כל מחיר על ההתקפות משטחה. לבנון אינה נפגעת, כי ישראל מבחינה בינה לבין החיזבאללה.

אם לבנון מדינה ריבונית אז עליה לשלם או לרסן את הטרור. ואם איננה כזו - ניתן להשתלט על חלקים משטחה, לייצב גבול נוח על גדת הליטני, למשל, ולספח בהזדמנות זו לשטחנו את החלק הצפוני של הגליל העליון שלנו שנקרע מאיתנו ע"י הסכם סייקס-פיקו האימפריאליסטי והבלתי רלבנטי משנת 1916 בין צרפת לאנגליה, שעזבו את הגזרה מזמן. כך גם נפתור כמה בעיות מים שלנו וננצל את ההשתלטות לגביית מחיר מכמה כפרים עוינים שהחשבון איתם עדיין פתוח. כך יבינו הערבים שיש מחיר להתקפות הדמים ויחשבו פעמיים לפני ההתגרות הבאה, ואז גם יואשם החיזבאללה בלבנון בתוצאות מעלליו.

למרבה הצער מדובר כרגע בחלום. לפיכך, אין משמעות גדולה לכמה מוצבי חיזבאללה שנהרסו. גם בגזרה הלבנונית נשאר המצב שבמסגרתו מאפשרת ישראל לערבים ליהנות מכל העולמות על חשבון שלום חייליה, אזרחיה וכבודה.

בראש ממשלת ישראל עומד אדם שרק לפני שנה אמר בניו-יורק את המשפט המדהים: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". הואיל וקשה לצפות מראש ממשלה כזה, שבניו השתמטו מהצבא וירדו מן הארץ, לנהל מהלך צבאי ומדיני תקיף ומחוכם, ניאלץ בשלב הזה להסתפק בכך שלשם שינוי כיוון צה"ל את פגזיו אל מטרות של החיזבאללה ולא אל הרים חשופים.

את החלומות נשמור לעתיד, אך לא נשכח אותם.