פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ימים יגידו

      לדעת המנצורים השפית טלי ענבל לא צלחה חלק את המעבר לת"א. המנות ב"דברי הימים" אינן אחידות ברמתן ולמרות הברקות בעיקריות המסעדה לא סגורה על כיוון

      מבין שנינו, אין ספק שאלי הוא החתיך. כשבנצי והחבר'ה בנו בית על עץ (העץ היחיד בעיירה, שהיה מספיק גדול בשביל העניין), והיו הופכים את השכונה לחפש קרשים וחבלים - אלי תמיד היה זה שמביא את המזרן כדי, שכשאנחנו נלך הביתה לראות דרדסים, הוא יוכל לדרדס שם איזה בחורה. הוא שכלל את הטכניקה לרמה כזאת שתוך זמן קצר, הוא מיצה את כל המלאי אצלנו בעיירה, וגם בקיבוצים הסמוכים. ככה הוא מצא את עצמו נוסע לעיר הגדולה, עם דוקטור מרטינס וג'ינס קרועים בברך, הוא ניגש לאיזה בחורינה ונתן לה את: "זה כאב?... כשנפלת מגן עדן?" (אז המשפט הזה עוד רץ חזק). נסתפק ונאמר שהצחוק הלעגני המבעבע של הבחורה וחברותיה - כאב יותר. זה היה לקח חשוב בעניין ההבדלים בין מרכז ופריפריה, שחוקרים מתחום מדעי החברה עשו עליו קריירה.

      זאת הייתה בדיוק התחושה כשפתחנו שולחן ב"דברי הימים". בהתחלה לא הצלחנו להבין בדיוק באיזה מין מסעדה אנחנו יושבים. האם זאת מסעדת צהריים לא מתיימרת לאנשים שעובדים באזור יד חרוצים? האם זאת מסעדת ערב שרוצה לתת לסועדים חוויה קולינרית וליישר קו איכותי עם מסעדות מצוינות אחרות באזור? לא הצלחנו לפענח. כשהבנו שזאת גרסה תל אביבית למסעדת "כיסא החותנת" מן היישוב עין איילה שליד חיפה (שפית טלי ענבל) - הבנו הכול. אין מה לעשות. לתל אביב חוקים משלה. קחו לדוגמה את יין הבית. נכון שאנחנו עממיים וכל זה, אבל 'כרמל סלקטד'? נגמרו הספרדיים הזולים?

      אבל כדי שתבינו יותר לעומק אולי נדבר על האוכל. איך שהתיישבנו נחתו על שולחננו מספר מזאטים. עגבניות שרי בשמן זית היו סתמיות, קישואים קלויים היו לא משהו, הטחינה הייתה נחמדה והיה גם חציל קלוי עם ג'ינג'ר שהיה עוקצני וחרפרף. בקיצור, מזאטים (מגיע כמנות ראשונות, בערב - 30 ¤, בצהריים כלול בעסקית).
      גלילות חצילים מטוגנים בפסטו היו טעימות מאוד, אבל בפסטו היו פחות מדי צנוברים והרבה יותר מדי עלים. אולי זה רק אנחנו, אבל קיבלנו פלאשבק לקפה בזל, ארלי ניינטיז.

      הברקות בעיקריות וקינוחים עם פיצול אישיות

      במנות העיקריות היו כמה הברקות, אך נרשמה רמה לא אחידה. לשולחן הגיעה מנה שכונתה "מנת שחיתות" (105 ש"ח). מגדל מתנשא של פיסות פילה מיניון מעולות, רכות ועשירות בטעם (מסתבר שיש בשר כשר וגם טעים). עוד במגדל היו שתי חתיכות יפות של כבד אווז, שנצלה לכדי מעדן. בין לבין היו שם חתיכות תפוחוני אדמה, בטטה ושיני שום. חלקם היו עשויים יותר מדי, וחלקם היו בסדר, אבל לא ניכר איזה טיפול מיוחד או מעניין.

      אכלנו גם דג ים בעשבי תיבול (88 ש"ח). ענף אחד גדול של מרווה שישב בפנוכו של הדג, בישם את כל העניין בריח נפלא. הברקה.
      לצד המנות העיקריות, אכלנו אורז מתובל בעשבי תיבול, שהיה טעים, אך חסר ייחוד. היה גם סלט ירקות מעולה, חתוך דק, שוחה בטחינה - דוגמה למה שנקרא פשוט, בסיסי, וטעים לאללה.

      גלידת פרווה זה לא פתרון

      לקינוח אכלנו שתי מנות שקיפלו בתוכן את כל הבעייתיות של המקום;
      אחת הייתה מעולה: פירמידה של שוקולד איכותי ומשובח (27 ש"ח), לידה שלולית של ריבת תות עם חתיכות תותים ענקיות, שלא היה מבייש שום מסעדה טובה שאכלנו בה לאחרונה. בלי פעלולים ואקסטרווגנזה כפי שמקובל לפעמים, אבל עם הרבה טעם משובח ופרודוקטים טובים.

      המנה השנייה הייתה ההיפך: מאפה בצק עלים עם אגסים וגלידת וניל (25 ש"ח). תראו מה זה: הבצק היה רטוב בחלקו, והיה לו טעם של בצק עלים קפוא שמוכרים בסופר. האגסים היו טובים, אבל הגלידה הייתה פרווה. גלידה וניל פרווה? אנה אנו באים? כל הרעיון במסעדות כשרות שיש להן גם יומרה קולינרית היא לעקוף את המכשלות האלה, להשליך לפח את המחמאה (מרגרינה בטעם חמאה, כן?) ולפתור את הבעיות בדרכים לא קונבנציונליות. גלידה פרווה זה לא פתרון.

      בקיצור, בלגן. מצד אחד, מקום שנראה מעניין, מבטיח, דקורציה של מקום שלוקח את עצמו ברצינות, מצד שני, אוכל לא מספיק טוב, לא ברמה של מה שהיינו מצפים בארוחת ערב טובה. מצד אחד שפית שמתמחה בפירות ים ודגים, מצד שני החלטה עסקית להסב את המסעדה לכשרה, אחרי שהושקה בתור לא כשרה. מצד אחד מקום בהחלט סביר לעסקית צהריים זריזה, מצד שני מקום שאם היינו לוקחים את האישה לעשות לה גוד טיים, היינו מתבאסים.


      "דברי הימים", מסעדת שף כשרה, יד חרוצים 13, תל אביב, טלפון: 03-6876133. פתוח: א'-ה': 12:00 עד לקוח אחרון, ו': 12:00 עד שעה לפני כניסת השבת, שבת: חצי שעה מצאת השבת עד לקוח אחרון.