כל אנשי הצביעות

רועי כ"ץ ראה את סרטה של ענת גורן ולא מבין למה קפצו העיתונאים על הפרסומאים. גם לצדקנות יש גבול

רועי כ"ץ

לא בכל יום מצליח סרט תיעודי ישראלי לייצר מהומה רבה כל כך. סרטה של ענת גורן, "כל אנשי הקמפיין", השיג בקושי 6 אחוזי רייטינג, אבל נדמה שכולו מורכב מברנז'ת התקשורת הישראלית. העדשה של גורן חדרה ללב תעשיית הספין המקומית וחשפה את מערומיה, אבל מאז השידור מציף את התקשורת גל עכור של צביעות, התחסדות וסטנדרט כפול, ביחס לאנשים ושיטות העבודה שנחשפו בסרט.

מוטי קירשנבאום הצהיר בראיון אצל רזי ברקאי שהוא "רוצה להקיא על האנשים האלה" והתכוון לגועל שעוררו בו אדלר, ארד וסמסונוב. מעניין מה בדיוק הפעיל לקירשנבאום את שרירי הקיבה, האם היו אלו המניפולציות אותן מפעילים אנשי יחסי הציבור על התקשורת? או אולי דווקא הקלות הבלתי נסבלת בה פותחים העיתונאים את הרגליים בפני כל ספין, דקות ספורות לפני עליה לשידור?

אפרופו ספין תקשורתי, מדהים לראות כיצד החליטו ברוב התכניות שטיפלו בנושא להפנות את החרב לכיוון היועצים האסטרטגיים בקמפיין, ונמנעו מלשאול את הכתבים הפוליטיים הבכירים על הדרך בה מזינים אותם בעלי עניין בסיסמאות ריקות.

חזרה לסרט של גורן. אייל ארד התבטא באחת הישיבות בצורה בוטה על בנימין נתניהו ("נשים לו רגל על הצואר ונלחץ... נפרק לו את האמ-אמא שלו") וזכה אצל אהוד אשרי לכינוי "איש נקמן ואלים מילולית שהשנאה מעבירה אותו על דעתו". ארד לא יקבל, ככל הנראה, את הפרס על שם חנה בבלי לנימוסים טובים, אבל גם לצדקנות יש גבול. מעניין מה הייתה קולטת מצלמת טלוויזיה בישיבות סגורות במערכות עיתונים, בהן דנים בפוליטיקאים או באנשי ציבור אחרים. מספר הפעמים בהם עיתונאים הבטיחו לז#*ן חבר כנסת או שר (ומדובר בציטוט) הייתה גורמת לצופים בבית להסתכל בצורה שונה לגמרי על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. מי שחושב שהעיסוק בתקשורת (או בעצם בכל פרנסה אחרת) הוא סטרילי ומלא תמיד בכוונות טובות - הוא מתחסד, תמים או סתם אידיוט.

עבודת האסטרטגים הפוליטיים, יחצ"ני המפלגות, או אשפי הספין תלויה בעיקר בקהל אותו יש לשכנע. אין קשר ממשי לאיכות המוצר, יש פה קשר רב לאיכות הצרכן. קהל פתי שחמוש בתקשורת מתמסרת הוא טרף קל. אם הציבור קנה את הבלוף שביבי היה טוב לעשירים אבל שרון ואולמרט דאגו לעניים, או את הקלישאות של מפלגת העבודה על סדר יום חברתי, סימן שמדובר בלקוחות נאיביים במיוחד. האיום הגדול ביותר על פרסומאי הוא הצרכן הנבון, זה שמשווה מחירים, אינו מתרשם מאריזה יפה ושואל עצמו ללא הרף האם הוא צריך את המוצר וכמה זה יעלה לו.

אבל בשורה האחרונה, אדלר ושות' צריכים להיות מרוצים, למרות המבטים הנוזפים של כולם. מה בסך הכל התברר? שפוליטיקאים רבים הם מריונטות. מה הביג דיל? הדבר היחיד שכולם יודעים עכשיו, הוא שאדלר וארד מצליחים למכור מוצר בינוני וסמסונוב לא.

* הכותב הוא עורך מהדורת חדשות HOT בדרום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully