בפעם הראשונה בו ישנתי ופני בין שדיה היה זה כאילו כל תלאות העולם נעלמו להן וחדלו מלהתקיים. כל גופי חש בחום הקורן ממנה וכל חושי, שהיו תמיד דרוכים עד כאב, התכרבלו להם בשקט וישנו שינה עריבה. הדמעות, שהיו מפלסות לעיתים דרכן גם לתוך שנתי, הפכו לאגמים של נחמה שבהם נשקפו לי פני המחייכים כבראי. המילים, שהיו סכורות בסכר ענק של כאב ושיכחה, פרצו מתוכי כמעיין.
"את לא בוכה בדמעות", אמרה לי פעם.
"הגוף שלך מתייפח, אבל הדמעות אינן".
"אינן חוצות את קו העיניים", השבתי לה.
"שלא יראו".
ביום שבו הלכה ממני עברו הדמעות את קו העיניים והספיגו את פרוותו של החתול, שישב בחיקי, כמעט כאילו מבין כי הלכה. היה קר ביום ההוא והוא ואני ישבנו בבית, בפינה הקטנה של המזרונים העטופים בשטיח וחיכינו לבואה. על המערכת התנגן תקליט של מוסיקה אירית ועל הגז במטבח התחמם מרק עגבניות, מפיץ ריחות מבטיחים.
"אני לא אוהבת מרק עגבניות" אמרה לי פעם, בהתחלה.
"לפחות תטעמי", אמרתי לה בטון של אמהות, "אם לא תטעמי איך תדעי שאת לא אוהבת?".
היא התקרבה מעט והביטה על ידי הבוחשת את המרק שבסיר.
"את מכינה את זה עם אורז?".
"בוודאי, מתכון של סבתא, רוצה לטעום?"
אינני יודעת אם היה זה מבטי המפציר או הכף שקירבתי לפיה אבל היא טעמה את המרק לבסוף.
"דווקא טעים".
"אמרתי לך" וחיוך של ניצחון האיר את פני.
"נו טוב, אז אני ארשה לך להכין מרק כזה גם לילדים שלנו".
כשישבנו ואכלנו אמרתי לה "את רואה שמרק עגבניות זה טעים?".
"מרק עגבניות זה לא טעים", התעקשה, "אבל מרק העגבניות שלך כן".
כמה אהבתי אותה באותו רגע. מאז הייתי מכינה אותו לפעמים כשהיה בלבי געגוע (ובמקרר היו כמה עגבניות שהגיע הזמן לעשות איתן משהו).
התעטפתי בשמיכה, עיניי מביטות לתוך הספירלות הלוהטות, החתול מגרגר בחיקי. האור מהמחשב הסמוך הפיץ מעט אור וישבתי וקראתי באור הזה, עטופה מדי בחמימות מכדי לקום ולהדליק את האור בחדר שהפך לחשוך עם רדת היום. הטלפון הסלולארי היה מוטל לצידי, אבל לא חיכיתי לצלצול ממנה, ידעתי שהיא בהרצאה ואחריה בסדרה של פגישות ושהנימוס מחייב לכבות. החום והחושך והעייפות של היום הכריעו לבסוף ונרדמתי, זוכרת במעורפל שכבר אולי הייתה צריכה להתקשר, אבל לא ממש דואגת. כזאת היא, שוכחת לפעמים להדליק...
אני לא יודעת מה העיר אותי. יכול להיות שהיה זה ענן העשן שאפף את הבית. התעוררתי משתעלת ונחנקת ורצתי למטבח לכבות את הגז ולפתוח את החלונות. המרק עמד שם מפוייח והבית היה מלא עשן סמיך. רק כמה דקות אח"כ, כשהבית החל להתאוורר מעט והעשן הפך לסמיך פחות, הבנתי שאולי משהו לא בסדר. רצתי לפינה והרמתי את הטלפון. הצג הראה אפס שיחות. הבטתי על השעה נחרדת. "איפה היא?" שאלתי את החתול שהרים את אוזנו למשמע קולי וחזר לנמנם. ועדיין לא דאגתי.
פתחתי את המקרר, מחפשת מצרכים להכין משהו אחר לאכול, יודעת שתגיע כרוח סערה, ורעבה, ורוצה לפנק אותה. יודעת גם שמרגע שתגיע לא אצליח להכין דבר (מה יש להן לנשים מנשים אחרות כשהן מבשלות?). מצאתי כמה תפוחי אדמה והתחלתי לקלוף אותם ואח"כ חתכתי אותם לפרוסות דקות והנחתי בתבנית, בוזקת עליהם מעט שמן זית ומלח וכמה פרוסות של שום. ניגשתי למרפסת וקטפתי ענף של רוזמרין, שטפתי אותו והנחתי אותו על תפוחי האדמה. כיסיתי הכל בנייר כסף (כדי שיהיה מוכן מהר) והדלקתי את התנור וקיוויתי שאני אספיק להכין אותם שחומים, כמו שהיא אוהבת. ועדיין לא דאגתי. אולי בעצם דאגתי קצת, אבל שקעתי בעבודת הבישול ודחקתי את המחשבות מראשי.
הוצאתי מהמקרר כמה ירקות והתחלתי לחתוך סלט, לא שוכחת לקלף את המלפפונים, בגללי, ולחתוך את הפלפל האדום, בשבילה. בקערית נפרדת שמתי מעט בצל, אני שונאת והיא אוהבת. לא תיבלתי את הסלט כדי שכשתגיע לא תעווה את הפרצוף ותאמר כהרגלה "חמוץ מדי". כבר מזמן התרגלתי לכך שהיא ואני מתבלות את הסלט בקעריות נפרדות, כל אחת וטעמה, לא מנסות לשנות אחת את השנייה מעבר להכרחי. הדלקתי את הטלוויזיה והיו חדשות על פיגוע ושמחתי כל כך לדעת שהיא לא שם, שאף אחד מיקירי לא שם. ואח"כ שקעתי בחדשות ובתמונות הזוועה שכבר הפכו לשגרה. התחלתי תוהה היכן היא, אבל עדיין לא דאגתי.
מחוגי השעון התקדמו לעבר השעה עשר ועדיין אין מילה ממני. חייגתי את המספר המוכר "המנוי שאליו חייגת אינו זמין כעת, אנא נסה במועד מאוחר יותר". נאנחתי, עדיין עסוקה האישה שלי. תפוחי האדמה כבר היו מוכנים אז כיביתי את התנור. הלכתי לחדר השינה והוצאתי מהארון את המדים הלבנים, תמיד מעדיפה להתלבש בבית ולא בבית החולים. הלכתי למטבח ולערימת הדפים הריקים שמונחת שם כדי שאוכל לצרף לה את אהבתי לכריכים שהיא לוקחת לעבודה, ולקחתי פתק אדום מהערימה. שלפתי את העט הכחול מהכיס של המדים ושירבטתי כמה מילים:
"יפה שלי, אוהבת אותך המון.
יש בתנור תפו"א אפויים ובמקרר יש סלט.
נדמה לי שגם נשארו כמה שניצלים משבת.
מקווה שלא הציקו לך יותר מדי היום.
חייבת ללכת.
תתקשרי אלי לפני שאת הולכת לישון.
נ.ב. נשיקות. ואם מתחשק לך שרפתי סיר של מרק, הוא בכיור...".
הדבקתי את הפתק למקרר, יודעת שתפתח אותו ברגע שתגיע הביתה וככה בטוח תראה אותו. כיביתי את תנור החימום וניגשתי אל הדלת. פתחתי אותה ונבהלתי. מולי עמדו שלושה מחברי לעבודה, הם היו חיוורים.
"מה אתם עושים פה?", שאלתי, "הבהלתם אותי כל כך".
חייכתי, לבי הולם בעוז בשל ההפתעה.
"מה אתם עושים פה באמצע הלילה, המשמרת שלכם עוד לא נגמרה".
"בואי, ניכנס חזרה פנימה".
"קרה משהו?" שאלתי לבסוף, מסרבת להאמין שמשהו רע קרה.
"שבי".
"את רוצה משהו לשתות?"
"מה קרה?" מילטתי את המילים לבסוף, לא עומדת יותר במתח.
"הייתה תאונה".
אני לא זוכרת את המילים, הכל התערבב במוחי לזיכרון אחד נורא של פנים דאוגים, וצלילים, וריחות, וכאב, והכרה שמבליחה פתאום.
"לאאאאאאאאאאאאאא".
וככה איבדתי אותה, בע