1. התלונות שהתקבלו על אחד משופטי בית משפט השלום בלשכת הד"ר יוסי ביילין, בימיו כשר המשפטים, הביאו את השר הנכבד לחבוש כובע, להרכיב משקפיים כהים ולהיכנס בהיכלו של אותו שופט. מה ששמע וראה קידם את השופט אל הדלת ובכך הסתיימה הקדנציה שלו.
הטעם הרע נותר בפי רבים במערכת, אך לא בקרב הציבור ששמח לדעת שיש מי שבודק את העובדות בשטח ומיישר קו לאלתר. הייתה באותם ימים שמחה סמויה על כך שהשופט 'אכל אותה' והיה מי שסגר איתו חשבון. אך אסור לנו לשכוח שצריך לתת את הכבוד הראוי למערכת והופעות בתחפושת באולמות השופטים, תגרע מהכבוד שהציבור ייתן למערכת בעתיד. עצם העובדה שבית המשפט הופך ל'פורים שפיל' של מרגלים ומציצנים מטעם האח הגדול, היא בעייתית. זו מערכת שאת כבודה אסור לרמוס, כמו גם את כבוד מי שעדיין נמצאים בה.
והנה, השבוע נודע כי בין נהלי העבודה של נציבת התלונות על שופטים, השופטת בדימוס שטרסברג כהן, אומצה גם השיטה הנ"ל. לכן, הסינון של מי שמגיע לכס המשפט צריך להיעשות בטרם המינוי. יש לגרום לכך שוועדות למינוי שופטים יבחנו את המיועדים לשיפוט במבחני אישיות ומינוי הקבע כשופט יקבע רק לאחר כמה שנות ניסיון. זאת ועוד, לא תמיד חשוב הידע המופלג בחוק ובפסיקה. יש לקבוע איזונים סבירים, כמו גם מידתיים, בין מה שחייב לדעת המיועד לשיפוט לבין אישיותו, תוך שימת דגש על מזג והתנהלות שיפוטית וכמובן: ניהול ההליך בצורה מכובדת. כמובן שלכל אלו יש לצרף את יכולתו להגיע להספק בטיפול התיקים המובאים בפניו.
חייבים לגרום לכך שהטובים שבמשפטנים יגיעו להיכל הכבוד, אם רוצים שייצא משם כבוד לאדם ולמערכת. די היה לנו בשופטות הילה כהן ואסנת לאופר-אילון.
2. הכבוד הוא גם זה הנוגע למתרחש בבית המשפט העליון. זה שנים ששמה של כבוד השופטת דורית בייניש, מככב כמיועדת הבלעדית לכס הנשיאות. הנשיא הנוכחי סימן אותה, הצמרת המשפטית והמקורבים סייעו בהרצתה ואין פוצה פה ומצייץ. הכל שט לו על מי מנוחות עד שהתיישב השר החדש, חיים רמון, על כיסאו. כמו מטאטא חדש הוא הודיע, כי הדילים הללו אינם לרוחו ומי שיחליט על הנשיא/ה החדש/ה, יהיה הוא ולא מי שמפנה את הכיסא.
עד היום, ההתנהלות הייתה מסורתית: הוותק בעליון הוא זה שאמור היה להוביל את השופטת בייניש להחליף את הנשיא ברק. אלא שלפי השר החדש - הכל פתוח. בדרך למינוי נשיא חדש, יאספו לזירת העלית של השיפוט גם 4 שופטים חדשים, החסרים מאד כיום בבית המשפט העליון.
3. כבר במילות הפתיחה בהיכנסו למשרד, הכריז השר רמון: המערכת תעבור שיקום; ויש מה לשקם.
ראשית - הסחבת המביאה למסקנה שמטחנות הצדק הפכו לתחנות בזמן, הגורמות פעמים רבות עוול למתדיינים: התיקים הנערמים על שולחנות השופטים יוצרים בציבור תחושה קשה כלפי המערכת, שאמורה להירתם לצידם במצבים שלהם היא יועדה. התחושות הללו פוגעות, בסופו של דבר, בשוחרי הצדק כדברי רמון - עם כניסתו למשימת יישור הקווים במערכת עליה הופקד.
הבעיות אינן חדשות, הן היו קיימות עוד בימי ביילין, הנגבי, שטרית, לפיד עבור לימי השרה לבני במשרד המשפטים.
מי שבוחן את הדברים מקרוב ומכיר את המערכת, יספר כי העיכובים אינם רק תלויי בתי המשפט והשופטים. הם קשורים במספר הקטן יחסית של השופטים, יומני הדיון שעמוסים לעייפה וגם באיחורי הצדדים ובאי כוחם לדיון, שמשבשים את סדר יומו של השופט ובית המשפט בכלל. מכל מקום, הלחץ על השופטים מופעל גם על ידי המערכת הדורשת מהם סטנדרטיים סטטיסטיים הנוגעים בהספק וכאן לעיתים שלא במכוון, הצדק הופך למשני.
במקביל, יש לנסות ולהעביר תיקים 'קלים' למסגרות ערר, באם הדבר נוגע ברשויות שלצידן ניתן להקים גופים שכאלו. הדוגמאות לכך מתקיימות בוועדות ערר לענייני ארנונה, סוגיות הנוגעות בכביש חוצה ישראל ועוד. לא הכל צריך להיות שפיט דווקא בבית המשפט.
4. עיכובים ופגיעה בזכויות הפרט בכל הנוגע לדין הפלילי, מתחילים עוד בראשית הדרך: זה קורה בפרקליטויות ברחבי הארץ, שם נערמים כיום קרוב ל-10,000 תיקים. אלו ממתינים להיהפך לכתב אישום. יש להדגיש, כי 40% מהתיקים ממתינים יותר משלוש שנים ויש גם כאלו הממתינים עשור. זאת ועוד, לאחר שהפכו לכתב אישום, הם מגיעים לבית המשפט וכאן נכנסים לתמונה הסוגיות הנוגעות בהתיישנות.
יש חיים במשרד המשפטים ונותר לקוות שצדק לא יישאר שם של כוכב לכת.