אז בסדר. יש לנו סידרה בשם פוקימון המשודרת כל יום.
כל פרק הוא מה? 20 דקות? בסדר גמור. בהחלט מתקבל על הדעת. מי מאיתנו לא התמכר? ועוד עם פיקאצו' בתור גיבור מישנה?! איך אפשר שלא??
היום ראיתי את פוקימון 2 והראיה שלי השתנתה לגמרי... אם לשים את התקדימון "מבצע ההצלה של פיקאצו'" בצד לרגע, הסרט אינו שונה מכל פרק בסידרה: אש פוגש חבורה חדשה של אנשים שדרכם הוא ניקלע להרפתקאה חדשה, ועוזרים לו חבריו והפוקמונים שלו. ההבדלים היחידים הם קנה המידה העולמי של ההרפתקאה (או תוצאותיה לפחות) והעובדה שצוות רוקט חוזר למוטב...(מה פתאום?! ]-: )
העיניין הוא כזה: זה היה ארוך! וכשאתה מבזבז שעה וחצי מזמנך בצפייה של פרק פוקימון ארוך במיוחד אתה רואה כמה זו שהסידרה הזאת יכולה להיות מעצבנת. אין טעם לנתח את העלילה האוי כ"כ לא מקורית, כי מי ציפה למשהו אחר? וכנ"ל לגבי עומק הדמויות... (LOL)
אז אני חושב לעצמי: במה הסידרה כ"כ שונה? כלום בעצם... רק גירסה מקוצרת של הסרט המרדים הזה.
המסקנה: אם אתה מסוגל להנות מפרק אחר פרק כל יום אבל סרט באורך שלושה פרקים מביא לך את הסעיף, תוריד את המינון! גם שתיה של בקבוק סירופ אקומול שלם יכולה להרוג אותך, נכון?
וכך הגעתי למסקנה: גם חרא אפשר לאכול רק במנות קטנות. ורק ככה זה גם יכול להיות אפילו טעים מאד!
שלכם: EL POLLO
נ.ב
ואני לא רוצה לשמוע שום קשקושים על שחיטה פרות קדושות!
ביקורת על הסרט - פוקימון 2
21.7.2001 / 21:20