הייתי ילדה מוכה

אני מרגישה שאני מהווה מקום מאד בולט בצל האלימות
במשפחה ומאד סבלתי וכעת אני גם מאד סובלת מהטרדות
בלתי פוסקות מצד "האבא" שהיה אמור לשמש דוגמא של
מקור תמיכה ובטחון במקום זאת שימש כדוגמה של
אלימות ומקור פחד ושיתוק ..

גם כעת ההטרדות נמשכות , נמשכות ולא פוסקות קשה לי
לראות את האור בקצה המנהרה.. אני רק יודעת שזו
מנהרה ארוכה, ארוכה וחשוכה שלא ניתן לראות את האור
בקצה שלה היא כה עמוקה וארוכה עד שאני לא רואה
להטרדות האלו סוף ונקודת אור לסיום .
יש לי חרדות ולעתים חלומות מפחידים עליו וכשהייתי
קטנה החלומות האלה באו בתכיפות הולכת ונשנית..

אני, כרגע פונה לגורמים על מנת לנסות לשים לסיוט
הזה סוף אבל, אני נמצאת בחרדה תמידית שכשאני מספרת
למישהו משהו אני חושפת משהו והדברים האלו יכולים
להגיע אליו באיזושהי דרך.

אני לא בוטחת באנשים בקלות מפחדת מכל ציוץ שאני
מוציאה אני מורגלת לחיות בפחד תמידי וכמו שהוזכר
כאן..
לא, אני לא מוכנה להתנתק מהעבר שלי עד שאגלה את
הכל אודותיו (אודות העבר) אני רוצה לגלות את שיטות
האלימות ששתקו אותי, את הצעקות , הקללות , המכות
שלא הבנתי בהיותי קטנה ותמימה ועד שלא אגלה ה-כ-ל
אני לא מוכנה לעזוב ולחזור לשגרת חיים נורמאלית.
אני רוצה לפענח הכל אני עם עצמי מתחילה לגלות דברים
(שעכשיו , בהיותי בוגרת ולא תמימה כפי שהייתי) שכעת,
נראים לי מובנים מאליו ,ואיך לא שמתי לב אליהם ולא
נזהרתי מאותם הדברים קודם..

אני מנסה להבין למה הוא הכה אותי ואם אני הייתי אשמה
בזה? או אולי בגלל שיש לי בעיות פיזיות גרמתי לו
להתעצבן באיזו שהיא צורה ..
אני יודעת שכל הזמן מנסים להגיד אתם לא אשמים , זה
לא באשמתכם אבל אני מנסה לחשוב על זה מזווית שונה..
איפה טעיתי שהגיעה לי כזו התעללות נפשית ופיזית
והייתי צריכה לחזות במראות כה נוראים ..
אני מרגישה לא מוגנת יותר, כל הזמן בעמדת התמודדות
ובמתח, ככה - כמו שהיה בבית. בכל פעם שנכנס היינו
צריכים להכנס לעמדת היכון שמא הוא יעשה לנו משהו..

ישנן כמה סיבות שאני די מסרבת ללכת לטיפול ויש לי
גישות שליליות לגבי החיים הן:

א. כמו שכתבתי קודם ,מפחדת שכל מה שאגיד יחשף ויוודע
למרות שחצי ממני יודע שאני אמורה לסמוך על אותו בנאדם
ושהכל ישאר חסוי

ב. השאלות , אני מרגישה שמנסים לתחקר אותי וזה לא
נעים לי..

ג. אני לא מוצאת שטיפול הוא הדבר שיכול לעזור לי ..
ויש לי כל כך הרבה סיפורים שאני מפענחת לעצמי ולא
תמיד מספרת מפני שאלו סיפורים די מביכים..

וישנן עוד סיבות רבות להתנגדותי..
נהייתי אופטימית יותר כיום אבל עדיין יש בי את
התחושות והרצון להתגונן מכל דבר ...

הייתה לי מחנכת השנה , פשוט נפלאה שהבינה את כל
הסיפור והוסיפה לתמוך בי במשך כל השנה עם כל הבעיות
שהנושא הניב ... הרגשות העוד יותר נסערות הגיעו עם
סיפור בספרות שלמדנו בתחילת השנה :"סרוויס צ'כי" ששם
גם היה מדובר על אלימות של אב בבנו רק בגלל ששבר מכסה
של סרוויס (כמעין קומקום) והסיפור הזה , הוא שהביא לי
את הרגשות והפחדים ליותר נסערים משהיו ועם המחנכת
הזו שסיפרתי לה כל כך הרבה לא פחדתי , הרגשתי שאני
יכולה לבטוח בה.. בעצם היא הייתה האדם המקצועי
(לפחות בבית ספר מסתבר שעדיין יש אנשים מקצועיים
למרות הכל) שאי פעם בטחתי בו והרגשתי נח לדבר אתו
וגם בגלל זה היה לי קשה השנה ...