דווקא היום, כאשר הוועד למלחמה באיידס מציין ב 21.05 את יום הזכרון(*) העולמי לנפטרים מאיידס, דווקא היום ,כשמציינים 20 שנה לגילוי המקרים הראשונים של אנשים שנדבקו בווירוס, דווקא היום, כשמגיעות אלינו הוכחות שהווירוס חזר לתקוף בעולם כולו וגם בארצנו וכי התרופות אינן הפתרון לכולם, מצאה לנכון הנהלת המרכז הרפואי שיבא תל השומר להחליט על סגירת המעון לחולי האיידס.
המעון, או "ההוספיס" כפי שקראו לו, היה המקום היחיד בארץ, בו אנשים עם איידס, שרובם חיו בסתר, בסבל, בפחד, יכלו לבוא ולהנות לפחות בימיהם האחרונים מקצת שלווה, קצת כבוד.
מאיפה לי לדעת?
רקרדו שניידר, בן זוגי, מת מאיידס במעון ב 28-12-00. הוא הגיע לשם אחרי חודשים של אשפוזים בבתי חולים שונים, אחרי שרופאים סרבו לטפל בו, אחרי שאחיות צעקו עליו כי הפריע להן ופחדו להתקרב אליו.
שם ב"הוספיס", מצא חדר קטן עם נוף לעצים ולשמש. שם טיפלו בו במסירות בקצב שלו ובהתאם לצרכיו ורצונו. שם התיחסו אליו כאל בן אדם, לא כאל ווירוס או מצורע, שם יכולנו להוציא אותו לגינה הקטנה להנות מקרני השמש האחרונות של החורף, שלו, מוקף באהבת חבריו ומשפחתו, כשעל רגליו הכלב שלו. שם חיי את ימיו האחרונים כמו בבית.
כמוהו, רבים סיימו את חייהם ב"הוספיס": ילד ללא הורים, אשה ללא חברים, בחור מוקף במשפחתו, חלקם מוקפים באהבה שלא קבלו בבית, חלקם מוקפים בקרובים, אבל כולם קבלו את היחס האישי והאנושי, לו אנחנו לא תמיד זוכים במחלקות אחרות, כי עוד פוחדים מאתנו, או כי סתם אנחנו אחד מתוך עשרות מאושפזים.
אז נכון, אנחנו לא לקוחות טובים עבור בית החולים והקופות: אנחנו לא מתים מספיק מהר, אנחנו עולים כסף, "ההוספיס" אינו הולם את תוכנית ההתיעלות של בית החולים.
אבל אתם, חברי הנהלת בית החולים, דקה לפני שתסגרו את ההוספיס, שכחו לרגע את התוכניות הכלכליות שלכם, את הדעות הקדומות שלכם וגם את האגו הנפוח: אם לא נתתם לנו לחיות בכבוד ובשקט, תנו לנו לפחות למות כבני אדם!
פטריק לוי, חי עם איידס
patric@netvision.net.il
(*) יום הזיכרון העולמי לנפטרים מאיידס, יום שני, 21-05-01, מרכז מנדל, יפו 19:30.
שכחו שעוד מתים מאיידס
20.7.2001 / 20:22