ראיון עם מתנדבת בפרוייקט הבאדיס

סימה פולונסקי, היי-טקיסטית נאורה, פחדה מאיידס, כמעט כמו כולם, עד שנתקלה במודעת התנדבות של הוועד למלחמה באיידס. היא ארזה את הפחדים שלה בתוך קופסה קטנה, התעלמה מכמה דעות קדומות והחליטה לעזור. היום היא חברה בפרוייקט ה'ידידים' של הוועד, מה שאומר ליווי צמוד של אדם שחי עם /HIVאיידס, והרבה הרבה סיפוק. ראיון אופטימי.




"כשאמא שלי שמעה שאני מתנדבת, היא היתה בחרדה נוראית שאני אדבק. לאט לאט היא התחילה להבין כמה חשובה התרומה שלי בוועד, לשאול מה שלום ה'ידידה' שלי, להתעניין, לספר לי על סרטים שהיא ראתה בנושא האיידס. היום אני חושבת שהיא אפילו גאה בי"



"מבחינתי, איידס היה משהו בלתי ידוע, שכולם נורא מפחדים ממנו ומשתדלים שלא לדבר עליו", אומרת סימה פולונסקי. "האמת, גם אותי המלה הזאת הצליחה להפחיד", היא מתוודה.
סימה, בחורה חייכנית ונעימה בשנות ה-30 לחייה, היי-טקיסטית נאורה ומתקדמת פחדה מאיידס, כמו נאורים פחות או יותר אחרים, עד שיום אחד "נתקלתי במודעת דרושים לפרוייקט 'הידידים' (באדיז, בלעז) של הוועד למלחמה באיידס, בעיתון 'העיר', ודווקא בגלל הפחד, רציתי לדעת יותר".
מצויידת בלא מעט חששות, הרבה כוונות טובות וחוש התנדבות מפותח פנתה סימה לוועד למלחמה באיידס והציעה את עצמה. היום, מקץ ארבעה חודשי התנדבות היא באדי לכל דבר, כשמאחוריה שעות אין ספור של תמיכה ועזרה לנשאים וחולים ורצון אמיתי להפיץ את המסר.

לא שעון שוויצרי
סימה, לפני שמתחילים להפיץ פה מסרים, מה זה פרוייקט 'הידידים'?
"במסגרת הפרוייקט מלווה מתנדב מטעם הוועד אדם שחי עם /HIVאיידס, למשך שישה חודשים ומשמש לו ידיד ואוזן קשבת. המלה 'ליווי' נתונה לפרשנויות ומשתנה ממתנדב למתנדב, כשמהות הפגישות תלויה בצרכים ובאופי של כל אדם".
למה דווקא שישה חודשים?
"כדי לתת לשני הצדדים זמן להיפתח וליצור מצב של אמון הדדי, והכי חשוב - לא לגרום ל'ידיד' חווייה של נטישה, מאחר וחלקם עברו במהלך חייהם חוויות מסוג זה. שני הצדדים יודעים את משך ה זמן ומתכוננים בהתאם".
ואם כבר בזמנים עסקינן, איך מתרגמים את הזמן בשטח?
"בהתחלה הגדירו לנו שניתן לבחור בפגישה אחת בשבוע של שלוש שעות, או בשתי פגישות של שעה וחצי, כל אחת. עם הזמן הבנו שפגישה אחת בשבוע של שלוש שעות זה הרבה מדי וגם פעמיים בשבוע זה קשה, לכן החלטנו להתגמש. אני, למשל, נפגשת עם 'הבאדיז' שלי פעם בשבוע למשך שעתיים, פלוס מינוס כמובן, לא כמו שעון שוויצרי, אלא איך שזורם בינינו".

לא מתחרטת
את לא מרגישה שזה ביזבוז זמן?
"לא. מאז ומתמיד הייתי אדם שאוהב לתרום ובפרוייקט 'הידידים' היה שילוב של נתינה ביחד עם איידס. עד אז, בכל הסרטים שראיתי על איידס, מאוד חרה לי הניכור והבידוד של הנשאים והחולים. חשבתי לעצמי שאלה האנשים שחייבים לעזור להם".
אז פשוט ניגשת לוועד ואמרת 'הנה אני, במה אפשר לעזור'?
"כן. לאחר ראיון הקבלה שעובר כל מתנדב התברר לי שפרוייקט 'הידידים' יפתח רק בעוד מספר חודשים ולכן הצעתי את עזרתי, שהתבטאה בעיקר בעבודה מזכירותית מול אבירם (מנכ"ל הוועד - גיגי שמיר). רק לאחר מספר חודשים הצטרפתי להכשרה שנפתחה".
היה שווה את המאמץ, אין חרטות?
"לא. זה בהחלט כדאי. אני מאוד נהנית לעבוד עם האנשים הנפלאים שבוועד ומשתדלת לעזור בפעולות מגוונות ככל הנדרש".
דרושה איזו הכנה נפשית, הכשרה, כדי להפוך ל'באדי'?
"בוודאי. כל המתנדבים עברו הכשרה של מספר פגישות בהנחיית פסיכולוג שמנוסה בהנחיית קבוצות מהסוג הזה. בתחילת ההכשרה העבירו לנו ידע בסיסי רפואי לגבי מחלת האיידס וכן לגבי מחלות נלוות לאיידס, כדי שנוכל לדבר עם ה'ידיד' בשפה שלו וכדי שלא נשאר פעורי פה כשהוא יספר לנו על מצבו. בנוסף, עלה בפגישות נושא 'הקווים האדומים' של מה מותר ומה אסור ואיפה הגבול שאנחנו אמורים להציב.
"הכינו אותנו שלא בהכרח תצמח מהקשר עם ה'ידיד' חברות גדולה, כפי שציפינו שתהיה, אלא הפרוייקט עשוי להיות רצוף בירידות ועליות . כמובן שלמרות כל ההכנות, עדיין היו הפתעות לכולנו, לטוב או לרע וההתנסות עצמה שונה מכל הכנה נפשית, תהיה אשר תהיה. על-מנת להתמודד עם משברים שונים שעלולים להיווצר במהלך הפגישות, נערכת פעם בשבועיים פגישה של כל המתנדבים עם הפסיכולוג שהנחה את ההכשרה, בה אנו מספרים על הפגישות, מעלים בעיות, שואלים שאלות ומנסים לעזור ולייעץ זה לזה.
"בנוסף, כדי לנסות למנוע בעיות מבעוד מועד, משתדלים שתהיה כמה שיותר התאמה, עוד לפני שמפגישים בין שני 'הידידים'. כל אחד מהצדדים רשאי לבקש בקשות מיוחדות (מין, גיל וכו') ומשתדלים להתאים גם מבחינת אופי. למשל, שלא יצא פטפטן עם שתקן, היפראקטיבי עם פסיבי וכו'. כמעט כמו משרד שידוכים".

לא חוצה קווים אדומים
מה אתם בעצם עושים בפגישה?
"מאחר ואין ממש הגדרה למה שאנחנו אמורים לעשות בפגישה, כל אחד בוחר מה לעשות לפי ראות עיניו, או על פי בקשת 'הידיד' שלו. אני ו'הידידה' שלי נפגשות בדרך-כלל אצלה בבית ומנהלות שיחות. צריך לזכור שהרבה פעמים אנחנו האוזן הקשבת היחידה שיש לנשא או לחולה. אנחנו המקום לשפוך את הלב, לשחרר, להקשיב ובעיקר להיות שם בשבילם. יש אנשים שחיים עם /HIVאיידס שלא סיפרו לאף אחד, חוץ מאיתנו, שהם נושאים את הנגיף, או פשוט מספרים שהם חולים במחלה אחרת, על-מנת לרכך את התייחסות החברה אליהם ולכן זוהי אחריות ומחוייבות גדולה מאוד מבחינתנו.
"כמובן שמשתדלים לעזור גם בדברים יותר פרקטיים וגם באופן כללי להנעים את הזמן ולא רק לנהל שיחות נפש".
דיברת קודם על הקווים אדומים. עד לאן מותר לכם להגיע?
"הקווים האדומים העיקריים הם לא לקיים התקשרויות רומנטיות או יחסים מיניים עם ה'ידידים' ולא לתת שום תמיכה כספית. מעבר לכך, כולנו למדנו להציב גבולות כשצריך, כאשר רואים שהקשר נהיה לוחץ או מחייב מדי. לעתים נוצר מצב מאוד מבלבל - מצד אחד, ישנו בן אדם בודד, שלפעמים אנחנו היחידים שיכולים או רוצים להקשיב לו ומצד שני, הקשר עלול להפוך להיות מאיים ומלחיץ מדי וכולנו הרי רוצים לשמור על הפרטיות ש