מדינה בלי בגרות

אחת הסיבות שהשמיעו אנשי חינוך לירידה החדה במספר הזכאים לתעודת בגרות אשתקד, נגעה לכך שתלמידים מהמגזר הדתי-לאומי הפגינו נגד ההתנתקות ולא השקיעו מזמנם ומרצם בלימודים.

אם כך הם פני הדברים, מהו הנימוק/תירוץ לכך שהירידה במספר הזכאים ניכרה גם בקרב ערבים ועולים חדשים? והאם אין בכך כדי להוכיח שלא הכל ורוד בממלכת דנמרק – ובמקרה שלנו: משרד החינוך של מדינת ישראל?

זאת ועוד, הנתונים הללו - המצביעים על ירידה בקרב מגזרים ממוקדים: עולים, ערבים ודתיים – מעלים ספק בכל מה שנוגע לשיטת החינוך והבחינות, שבלאו הכי אין בהם די על מנת להתקבל למוסד להשכלה גבוהה. כאן גם המקום להדגיש שמשרד החינוך עדיין לא פירסם כמה מכלל הזכאים לתעודת בגרות קיבלו תעודה שהיא גם תעודת כניסה ללימודים אקדמיים. נתונים אלו צפויים להתפרסם בימים הקרובים, אך אין בהם כדי לשנות את מבחן התוצאה ומה שצריך להיות במערכת החינוך הישראלית.

ולמען סבר את העין הקוראת: לראשונה מזה 5 שנים, מצביעים הנתונים על ירידה במספר הזכאים לתעודת בגרות מקרב בוגרי כיתות י"ב. ירידה זו מתרחשת למרות גידול בשיעור של 1.5% בבני הנוער הלומדים וניגשים לבחינות, אך אין בכך די כדי להעלות את שיעור המסיימים אותן בהצלחה.

ניתוח פרטני יציג ירידה כללית של 2.4% לעומת השנה הקודמת, כשבמגזר הערבי והדתי הירידה היא בסביבות כ-6% לעומת השנה שקדמה, כשבקרב העולים נתוני הירידה פחותים ומגיעים ל-4%.
שרת החינוך, הפרופ' יולי תמיר, שקיבלה את השי המפוקפק הזה מקודמיה במשרד, הצביעה בעצם על הסיבה האמיתית: קיצוץ בשעות הלימודים. הקיצוץ הוא תולדה של קיצוצים בתקציב, מחסור בכוחות הוראה ופחות השקעה בלקוחות האמיתיים של המערכת: התלמידים. ולא נאמר כאן מאום על טיב המורים ותגמולם הנאות על ידי המערכת.

העובדות הנוגעות למערכת החינוך הישראלית בכלל ולתיכונים טרום-בגרות בפרט, מעידות על קיצוץ של 6.4 שעות לימוד שבועיות, כשבשנה הקרובה הקיצוץ יאמיר והפגיעה בתלמידים תגבר: 12 שעות לימוד יעדרו ממערכת השעות של החינוך העל יסודי.

זו גם הסיבה שהשרה החדשה חייבת להיערך לקראת 'חום יולי אוגוסט' ובמקום לצאת לחופשה עליה לשבת בצוותא עם אנשי המקצוע ולעשות ימים כלילות על מנת לשנות את המצב, או לפחות לא לאפשר לו להידרדר עוד.

הבעיה אינה ממוקדת דווקא בירידה הכללית במספר הזכאים, הכאב הגדול באמת נוגע לכך שבוגרי תיכון בישראל אינם מצויים במהות ההוויה והתהליכים בהיסטוריה הישראלית והיהודית. העדות: שיעורי ההצלחה הקטנים והולכים בבחינות באזרחות.

לכן, אין נחמה בעובדה שבמגזר היהודי נרשמה עלייה ניכרת בשיעור המצליחים בבחינה במתמטיקה (3 יחידות לימוד): 96.5% מהניגשים לבחינה זו הצליחו לעבור אותה בציון עובר, לעומת 89.5% מהניגשים בתשס"ד.

לימודי התיכון כבר הפכו מזמן לפרויקט משולב של העברת זמן בין החטיבה לשרות הצבאי. המשמעת לא נאכפת והמורים והמנהלים מנוהלים כיום יותר ויותר בידי התלמידים ומועצותיהם, כמו גם הוריהם.

התלמידים הפכו מיליטנטים ודעתניים, בדרכם שלהם, ונושאי הלימוד לא תופסים אצל רבים מהם מקום מכובד ונכבד – כבימים עברו.

חייבים להעלות את שכר המורים ולקבץ למערכת הפגועה הזו כוחות רעננים ומנוסים אפילו מהאקדמיה, ליום הוראה או שניים, ולהעניק להם תנאים מועדפים ככל שניתן; על מנת שהמצב הנוכחי לא יירשם כבכייה לדורות - בספרי האזרחות העתידיים.

ואם בלימודי אזרחות עסקינן, הרי שזו בדיוק הנקודה שבגינה צריכה הכנסת להתכנס לאלתר ולצאת בקריאה גורפת לשינוי המצב. לא יתכן שלימודי האזרחות יתפסו פינה שולית במערכת השעות ושכל מורה לחינוך גופני יהיה 'מורה לאזרחות' לעת מצוא; כי אין תקציב לשלם למורה ייעודי למקצוע האזרחות.

כל מדינה מערבית מתוקנת מחזקת עצמה בכוח ההיסטוריה שלה והחינוך לערכים. אם נאבד את אלו, כאילו איבדנו את החזון. לכן, כבר עתה יש לעשות מעשה בנדון ומי כמו פרופ' תמיר יודעת כיצד ואיך. הבעיה – נכון, תקציבים. אך בכל הנוגע לחינוך אסור להתעכב בגלל תקציבים. החינוך הוא בדיוק המקום שאסור לתרץ את החסר בו – בהעדר תקציב.

והחשוב מכל: להתקדם לקראת ארץ אחרת, נהדרת, בכל הנוגע לתעודה שתקבע לבוגרי השמיניות את החיים, ואולי גם לא נידרש לבחינה הפסיכומטרית – החלופה האולטימטיבית לחוסר האמון של המערכת האקדמית בתעודת הבגרות כפי שהיא כיום. צא ולמד.