יזמות עסקית

נסיכי הצווארון הכחול

"תראו אותי, ימאנית קטנה מעפולה"

מאת יוסי קליין

הדסה בימל גאה מאוד בעצמה. לפעמים היא קוטעת את שטף הדיבור שלה ומתפעלת: איך
היא, "ימאנית קטנה מעפולה", הגיעה לאן שהגיעה. כמה פעמים בקריירה שלה חשבה
שאין פסגה גבוהה מזו שהיתה בה, אבל ככל שהתרחקה מעפולה והתקרבה לתל אביב,
נראתה לה דווקא ניו יורק מטרה ראויה.נראה שהכיבוש מבחינתה היה למטרה
כשלעצמה, והוא אינו רק כלי להשיג בו אושר או עושר. מאלה, היא אומרת, כבר יש
לה די היום - והרבה.

התמונה הראשונה הזכורה לה היא השדה בעפולה ליד הבית והיא עצמה, הדסה חזי,
ילדה בת שלוש )היא ילידת '49(, נלווית לסבתה הקוטפת צמחים להכנת תרופות. היא
כמעט לא הכירה דרך אחרת לריפוי פצעים,רק את השימוש במשחה העשויה מצמחים
כתושים. היום היא רואה בתובנה הזאת את הנדבך הראשון באימפריית מוצרי הריפוי
הטבעיים שהקימה.

האימפריה שלה שוכנת בבניין דו-מפלסי באזור התעשייה של יקנעם, בניין
שקנתה מחברת היי-טק שפשטה רגל. המבנה ניצב בתוך חורשה של ירק טבעי,
בקצה שביל מתפתל, ונראה כמו מתקן סודי של השב"כ. עלים ירוקים מלחכים
את קיר הזכוכית הגדול במשרדה של הדסה בימל ומביאים אותה להניף ידיים,
כפות פרושות כלפי מעלה, בתמיהה של סיפוק, ולשאול איך הצליחה להגיע עד
הלום.

הדסה בימל מקבלת החלטות גורליות בדרך אינטואיטיווית. כך, למשל,
"החליטה", כשהיתה בת 13, שהיא "חייבת ללמוד מחוץ לעפולה", ולכן עזבה
"בית חם ואוהב" ועברה ללמוד בפנימייה בירושלים, "אוולינה דה
רוטשילד". גם את ההחלטה ללמוד דווקא רוקחות באוניברסיטה העברית
בירושלים היא תולה באותו דחף נפשי חזק ובזיכרון הילדות העמום של
הסבתא הכותשת צמחי מרפא. שלא כמו רוב הסטודנטים, לא נראתה כ"רוקחת בת
רוקח". היה לה שיער גולש, שמלות מתנפנפות וצמידים לרוב. "יצור
ייחודי", על פי הגדרתה, "אבל תלמידה טובה". באוניברסיטה הכירה סטודנט
גרמני, ובעקבות ההיכרות נעשתה גרמניה יעד לנסיעות תכופות שלה. שם,
בבית מרקחת בקיל שבצפון גרמניה, גם עשתה את ההתמחות שלה. אלא
שהידידות העמוקה נגמרה כאשר בחנה את האפשרות שתחיה לצדו בגרמניה
)"שאלתי את עצמי מה את עושה פה, ימאנית שכמוך"(.

ב-1975 חזרה לישראל וחיפשה עבודה כרוקחת. היא עדיין לבשה את השמלות
המתנפנפות השקופות למחצה שלה, שיערה גלש על כתפיה והצמידים שלה
השתקשקו כאשר מצאה עבודה דווקא אצל רוקח דתי שהתמחה ברפואה הומאופתית
ליד שוק מחנה יהודה בירושלים. כשהכירה את הסטודנט לפסיכולוגיה אריק
בימל ונישאה לו, היה נראה שחייה עתידים לזרום במישור בורגני נוח, בלי
עיקולים וסיבוכים. הזוג בימל עקר לחיפה בעקבות משרה שקיבל שם הבעל,
נולדו להם שני בנים והדסה בימל עבדה במפעל חיפאי כאחראית לפיתוח
מוצרים במפעל לייצור תרופות.

אבל שנה אחת כשכירה במעבדות של המפעל הספיקה לה. דחף עצבני צץ ועלה
שוב, היא רצתה מקום משלה, בית מרקחת שלה - יהיה המחיר אשר יהיה. מקום
כזה נמצא ברחוב הנביאים בחיפה. בעליו, עייף ממגע עם לקוחות, ביקש
להיות שכיר בתעשיית התרופות שהדסה בימל רצתה לעזוב. 021 אלף דולרים
שקיבלה כהלוואה מהבנק החליפו ידיים, ומקום עבודה שהיא עצמה פינתה
השלים את העסקה. פעם נוספת התבוננה בעצמה בקורת רוח ושאלה באושר איך
היא, ימאנית קטנה מעפולה, מוצאת עצמה ב"טופ שבטופ, עם דירה יפה על
הכרמל, שני ילדים, בעל אוהב ועסק משלי".

בית המרקחת שיגשג. שיטת הניהול של בימל לא היתה מקובלת: היא החזיקה
מלאי גדול של תרופות גם אם הביקוש להן לא היה גדול. "רציתי להגיע
למצב שבו לא אצטרך לבקש מלקוח לחזר אחרי שאזמין את התרופה, אלא להכין
לו אותה במקום". שמו של בית המרקחת שלה הלך לפניו כמקום שאין תרופה
מחומרים טבעיים שאי אפשר למצוא בו. הדסה בימל גם גילתה שאין בנמצא
תרופות העשויות מחומרים טבעיים והמיועדות לילדים והחליטה להתמקד בהן.
ילדיה, אז בגיל הגן, היו הראשונים שבדקו אותן. בעקבות שיחת טלפון אחת
מאילת החליטה שבית המרקחת המשגשג שלה אינו התחנה האחרונה בקריירה
שלה. המטלפן היה מוכן לבוא לחיפה כדי לקנות תרופה ששמע עליה. אם כך,
אמרה לעצמה, בית מרקחת קטן עלי, אני רוצה מפעל.

הצירוף "מפעל מאושר" נשמע נעים לכל אוזן, גם לאוזניה של הדסה בימל.
היא ידעה שהמפעל שלה יהיה "מאושר", אבל לא ידעה איך עושים אותו לכזה.
בירור קצר במשרד המסחר והתעשייה העמיד אותה, בדרך לאושר, לפני כמה
אתגרים ביורוקרטיים קשים, "תוכנית עסקית" למשל. סכום של עשרת אלפים
דולרים, שנדרש להכנת תוכנית עסקית, נראה לה אז "פשוט מוגזם" והיא
החליטה להכין אותה בעצמה. " 12שעות ביום עבדתי על התוכנית בעצמי",
היא אומרת, "ואז לא היתה תוכנת אקסל. גם אסור לשכוח שהיתה תינוקת
חדשה להיניק וגם מקלחות לילדים וארוחות ערב והסעות לחוגים".

בעלה נרתם בינתיים למאמץ הכללי, עזב את משרתו כפסיכולוג קליני ומונה
למנהל בית המרקחת בפועל. כשבידיה "נייר המודיע שאני מפעל מאושר",
ראתה בטלוויזיה כתבה על "גן התעשייה" בתפן. הדשאים והפסלים שם מצאו
חן בעיניה. היא שכרה מבנה של 200מטרים רבועים בדמי שכירות לא נמוכים
ובמרחק של שעה ורבע נסיעה מחיפה. הדסה בימל ישבה איפוא באולם הגדול
והריק, בדשא סביבה היו אמנם פסלים יפים, אבל לה עצמה לא היה שום מושג
איך יקום מפעל התרופות שלה.

איך מקימים מפעל? בעזרת "דפי זהב" כמובן. שם מצאה מחיצות גבס,
פי-וי-סי וכלים שיתאימו לקומתה הקצרה )"דיפדפתי לי ב'דפי זהב', והנה
- מכל נירוסטה!"(. היא ידעה שהמוצרים שלה "טובים וייחודיים", והשאלה
שעמדה לפניה היתה איך לשווק אותם.

עם השם המובן מאליו שבחרה למפעל, "הדס", ועם המוצר ששמו מדבר בעד
עצמו, "חיזוקית", חיפשה שותף שיעזור בשיווק. אפילו היא, יזמת זריזה
שאינה חוששת להעמיס מטלות על כתפיה שלה, ידעה ששיווק נכון הוא מטלה
גדולה ממידתה. לכן התקשרה למשווק, אודי פוזיס, שהיה לשותף. פוזיס,
בעל סוכנות גדולה לשיווק והפצה, תרם את הידע המעשי שלו,