משוגעים, רדו מהגג

מאת: רחביה ברמן

זעם של אוהדים בעקבות מכירתו או העברתו של כוכב קבוצתם אינו תופעה חדשה. כשאהוד בן טובים רצה לעזוב את בני יהודה, האגדות מספרות שהוא נאלץ להסתתר במערות הכרמל מחשש זעמם של אוהדי השכונה, שהבעירו מיכלי אשפה והבהירו באלימות רבה שאינם מסכימים בשום פנים ואופן לוותר על המלך.
כשאורי מלמיליאן רצה לעזוב את בית"ר ירושלים בתחילת שנות השמונים, היו גם הוא ומשפחתו מטרה למצור של אוהדים שהיו מוכנים לעשות כל דבר כדי לשכנע את אלילם לחזור בו ולהמשיך לשמש קנה מידה למצוינות, בתחום הפירות בשוק מחנה יהודה. אפילו בעשור האחרון, כשיוסי אבוקסיס כבר חתם במכבי תל אביב הופעל עליו מכבש לחצים. לשיא הגיעו הדברים כשאוהד מעורער במקצת שהכריז על נכונותו למכור אחת מכליותיו, כדי לממן את השארתו של יוסי בצהוב-שחור.

המשותף לכל אלה שהם היו סמלים אמיתיים של קבוצותיהם, ושחקנים שהובילו את המועדונים שלהם לתארים והעניקו לאוהדיהם שפע של זיכרונות וחוויות מלהיבות, מרתקות ובעלות חשיבות בלתי מבוטלת בחייהם. לא תהיה זו גוזמא לומר שהגביע והקסם שהביא אורי לבירה ב-1976, או הכבוד והעונג שהביא המלך אהוד לשכונה, זקפו את קומתם של רבים והוסיפו מידה חשובה של שמחה לחייהם. גם יוסי אבוקסיס, שהגיע לבית"ר אחרי שהפכה לשם דבר בכדורגל הישראלי, היה הלב, המנוע והשחקן המצטיין באחת משתי עונות אליפות רצופות.

אפשר להבין את המיית ליבם של אוהדים שלא הסכימו שנכס כזה ייעקר מחייהם ללא מאבק, גם אם לא מסכימים לקיצוניות אליה הגיעו במאבקם זה. אבל יש גם דוגמאות להתנהגות מאופקת יותר, גם במקרים של אובדן קשה לא פחות. כשזינדין זידאן נמכר לפני פחות מחודש מיובנטוס לריאל מדריד, לא נרשמו אוהדי יובנטוס, שהתפרצו למתחם האימונים של יובה, הבעירו מדורות ואיימו להתאבד. וקשה לומר שאוהדי יובנטוס אינם מסורים לקבוצתם, או שאין להם "גרעין קשה" מטורף בכל קנה מידה. שחקנים באים ושחקנים הולכים, והמועדון לעולם עומד.

ואפילו אצלנו, כשג'ובאני רוסו עזב את הפועל חיפה לטובת האימפריה הצהובה של בית"ר ירושלים, שנה בלבד לאחר שהביא לה אליפות בכורה היסטורית, מישהו שרף המועדון? אפילו לא צפרדע. אבל לא אוכלי טריפות מאירופה ובטח שלא לפלפים אדומים מהכרמל ילמדו את המשפחה הלוחמת איך להביע את זעמה על השאלתו של אותו ג'ובאני רוסו מבית'ר למכבי חיפה. אפילו שזעמה מופרך ונטול כל הגיון, ומהווה רק חוליה נוספת במסע חולני שאם לא ייפסק מיד יהיה סופו אחד בלבד: החזרתה של בית"ר ירושלים לתהומות הנשייה של הכדורגל הישראלי.

אבל למה שזה יטריד את חולי הרוח של היציע המזרחי בטדי? אז מה אם ג'ובאני רוסו היה האכזבה העיקרית בעונה השחורה ביותר של בית"ר בעשור האחרון? אז מה אם ג'ובאני רוסו – על אף היותו שחקן כדורגל מחונן ומלהיב – לא הביא לבית"ר אפילו ניצחון חשוב או יוקרתי אחד, ואפילו לא רגע אחד של קסם בל יישכח? אז מה אם היחס המועדף שקיבל מהמאמן שהביא אותו עורר כלפיו טינה מצד שחקנים אחרים בקבוצה? אז מה אם האוהדים לא התלהבו ממנו, זרקו עליו בקבוקים וירקו עליו?

ומה שהכי חשוב – אז מה אם בכסף שנחסך על שכרו של רוסו אפשר להביא לקבוצהשירדה מהפנטזיות והחלה לחיות לפי היכולת הכלכלית שלהמישהו שיסתום את החור האמיתי במערך. זה שנוצר עם עזיבתו של אבוקסיס?

כל אלה לא חשובים. מה שחשוב הוא שהסיקריקין של טדי יוכלו לספק את תאוות הפירומניה שלו, לנעוץ במצלמה מבט מטורף ולחשוף חזה שעיר, תוך שהם נוחרים "אנחנו אין לנו בחיים כלום חוץ מבית"ר! אנחנו בלי בית"ר מתאבדים! מתאבדים, אני אומר לך!"

כדור הארץ לשאהידים: בית"ר תמשיך להתקיים, אתכם או בלעדיכם. אם אתם רוצים להתאבד אנא פנו לטיפול מקצועי, או לחילופין עשו את זה בשקט בלי לערב את יתרנו. יש לנו מספיק בעיות בלי השטויות שלכם. אם אתם בכל זאת רוצים לחיות, יש לכם שני נתיבי פעולה: האחד הוא לשבת ביציע ולתת לקבוצה שלכם, שעוברת זעזועים קשים, את השקט התעשייתי והתמיכה שלהן היא זקוקה כרגע יותר מכל. השני הוא ללכת הביתה לעזוב אותנו בשקט. את ההשתוללויות, השריפות, והאיומים הנרגשים בהתאבדות תחסכו מאיתנו. זמנן של השטויות הללו עבר.