מים מתחת לגשר

היחסים שלי עם הרד הוט צ'ילי פפרז כמוהם כסטוץ תמים: אני נהנה כל עוד האקשן נמשך, אבל מעולם לא נקשרנו רגשית. האלבום החדש של הפלפלונים, "סטדיום ארקדיום", ממשיך את המגמה: חביב למדי, אבל לא איזו דרמה מטלטלת חושים. רק שהפעם, בשל אורכו ההיסטרי של האלבום (שני דיסקים, 28 שירים, 120 דקות), הוא תובעני מכפי שחוקי היזיזות מאפשרים.

באופן כללי, דיסקים כפולים זה קונספט חמקמק, כיוון שכמעט תמיד ניתן להעיף מהם כמה קטעים פושרים ולחטב אותם מפרויקט שאפתני ומתיש לאלבום פיצוצי ונגיש. "סטדיום ארקדיום" אינו יוצא דופן במובן זה. יש בו כמה קטעים טובים, אבל במקום שהם יהוו את הבסיס לאלבום, ואליהם יצטרפו אולי כמה פילרים בלתי נמנעים, מקבלים פה ים שירים הכי רגילים, וביניהם כמה יציאות יותר מוצלחות. מספריים, מישהו?

שני הדיסקים ב"סטדיום ארקדיום" מכונים "יופיטר" ו"מארס". גם עטיפת האלבום נראית כמו כרזה של סרט מדע בדיוני משנות ה-50. אולם חרף העיצוב האסטרונומי והשמות החלליים, למרבה המזל אין מדובר במסע מפרך ויומרני למחוזות הפרוג-רוק. מצד שני, גם לא מדובר במסע בין כוכבים. "יופיטר" מכיל את רוב החומר הטוב בחבילה, אבל גם הוא לא יותר משלושה כוכבים וחצי; ואילו "מארס" מכיל שלל קטעי צ'ילי פפרז סטנדרטיים ביותר, שבמינון לא מבוקר עשויים להיות בעלי אפקט מצטבר מאוד מייגע.

רד הוט צ'ילי פפרז, כמו אלילי אלטרנטיב רבים אחרים, היא בעצם להקת נוסחה. זה לא בהכרח רע במובן האטומיק קיטני של המושג, כיוון שהנוסחה של הפלפלונים היא די פרטית שלהם, והם חוצבים ממנה חומרים סבירים. מה גם שהסינגלים שלהם כמעט תמיד מוצלחים לאללה, אז למי אכפת אם זה מרגיש א-ביסאלע פס ייצור.

הבעיה היא שכשחופרים יותר לעומק ומנסים לפשפש בתוככי האלבומים המלאים שלהם, האווירה נהיית קצת חד-גונית. שום דבר רע או מבאס נורא, אפילו די גרובי מדי פעם, אבל גם לא מספיק שירים מפילים (בולטים לטובה: "Torture me", "Especially in Michigan" ו"Animal Bar"). אז אפילו אם כל שיר בפני עצמו מקבל ציון עובר, ואפילו אם ההפקה של ריק רובין יפה לפרקים, כשמדובר בשעתיים רצופות של הצ'ילי פפרז בשיא רגילותם - זה יותר מדי אפילו למאזינים משופשפים.

רד הוט צ'ילי פפרז, "Stadium Arcadium" (הד ארצי)