קורבנות הומופוביה מדברים

מיכאל, הומו בן 24, נזקק לניתוח בלסת, אחרי שחבורת נערים הכתה אותו. על שרון, לסבית דתיה, גזר הרב אבינר "גירוש"

17/05/2006

שרון עמיחי, בת 20

לסבופוביה בשבילי היא סוג של שנאה שהיא סתמית, לא ברורה וגזענית ממש כמו כל גזענות אחרת. חוסר קבלה של מישהו שונה ושל אהבה שונה מזו שלך.

אני נתקלת בלסבופוביה בכל דבר שאני עושה. זה יכול להיות שאני פשוט אלך ברחוב ומישהו יעיר לי כל מיני דברים על הלבוש שלי וישאל אם אני בן או בת, או שאני אנשק את החברה שלי ברחוב ואנשים ישאלו אם הם יכולים להצטרף. אבל הכי מכאיב זה מה שהחברה הקרובה עושה לנו.

גדלתי בסביבה דתית לאומית במרכז הארץ. בפעם הראשונה גיליתי שאני בת לסבית כשהייתי בת 13. ידעתי שיש הומואים ולסביות, ושיש אחת שקוראים לה דנה אינטרנשיונל וכל מיני סוטים במצעד הגאווה בתל אביב, כאלה שאמא שלי היתה יורקת ומקללת כשהיא היתה רואה אותם בטלויזיה. לגדול כלסבית בחברה דתית, רק עם בנות, זה אומר שכשמתחילים לדבר בשיעורי חינוך על מבנה המשפחה ועל זה שאישה צריכה לטפל בבעלה ויש שיעורים איך להכיר בחור באמת – את מבינה שכל זה לא בשבילך, ולא מדבר אליך.

ככה הייתי עד גיל 17, כשהתאהבתי בפעם הראשונה במישהי. החלפנו SMSים ודובונים שכתוב עליהם I Love You. יום אחד החברות שלי הסתכלו בטלפון שלי וראו את כל ההודעות, וזה היה די ברור. למחרת בשיעור סוציולוגיה צעקו עלי "תהיה לך משפחה חד מינית כי את לסבית". לא ידעתי את נפשי, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי ולא ידעתי מה זה אומר. המורה לא הסכימה שאצא מהכיתה, ובמשך שעתיים ישבתי שם ובכיתי כשהן מתעללות בי. בסוף השיעור המורה אמרה לי "הומואים ולסביות הם אנשים חולים, קחי את מספר הטלפון של ארגון עצת מרפא – הם ידעו איך לרפא אותך".

כמובן שכולם דיברו על זה, גם המשפחה שלי. גירשו את ההורים שלי מבית הכנסת, היו מתקשרים אליהם בשתים עשרה בלילה ומאיימים לשרוף את הבית או להחרים בני משפחה שהחזיקו בתפקידים שונים. המצב החמיר אחרי שראו אותי במצעד הגאווה. איפה שהוא קראתי שיש דבר כזה ונסעתי לתל אביב, לבושה בבגדים שונים ונחבאת מאחורי כובע ומשקפיים. אבל כבר כשחזרתי הביתה ההורים שלי אמרו לי "היית במקום הזה של החולים". זו היתה שבת איומה שבה ההורים שלי היכו אותי.

היחידה שהבינה אותי באותה תקופה היתה מנהלת בית הספר שלי. היא ספרה לי שיש עוד אנשים כמוני ואפשר להיות גם לסבית וגם דתיה, אבל אצלי בראש השינוי עדיין לא היה אפשרי. רק כשהתגייסתי לנח"ל ולמדתי במדרשה הבנתי שזה אפשרי.

לפני שבועיים הגעתי לסניף בני עקיבא בעיר שלי. ידיד שלי שאל אותי אם לא אכפת לי שכולם מסתכלים עלי – אני הולכת עם ציציות וכיפה בצבעי הגאווה, אי אפשר לפספס אותי – ולמה אני ממשיכה להגיע לשם. עניתי לו שמסגנון הלבוש והשיחות אני יכולה לזהות בסניף הזה לפחות עשרה הומואים ולסביות בארון, ואם הם לא יראו אנשים שחיים עם התופעה הזו בצורה הוגנת, יהיה להם הרבה יותר קשה לצאת מהארון ואני לא רוצה לקחת את זה על מצפוני.

הידיד המשיך ושאל אותי מה אני חושבת על המכתב של הרב אבינר. אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר. רק אז התברר לי שכאשר גילו שאני לסבית, הקהילה שלי שלחה מכתב לרב אבינר ובו סיפרה שאני דתיה, ובחורה טובה וישרה – אבל אני לסבית. המכתב היה בן שלושה עמודים והרב אבינר השיב בשלוש מילים "חרם, נידוי וגירוש". זה היה הגזר דין שלי. רק אז הבנתי בעצם מה עשו לי. חרם בתנ"ך זה דבר כל כך חמור, אנשים לבשו שק כשהטילו אותו על מישהו, וכאן הרב אבינר אפילו לא דיבר איתי לפני שהחליט.

היום אני חיה בירושלים, אצל משפחה דתית שמאמצת אותי, ובסביבה דתית של אנשים שמקבלים אותי כמו שאני – מחוץ לארון בצורה גמורה. עם המשפחה הביולוגית שלי אני לא ממש בקשר.

עוד בוואלה!

אפילו הפסקה ליום אחד מסוכנת: כיצד נראים חייה של מושתלת כליה?

בשיתוף האגודה לזכויות החולה

מיכאל, בן 24

אני מיכאל, בן 24, יליד ירושלים, הומו, סטודנט שנה ראשונה בבית ספר לתקשורת, שוטר לשעבר וקורבן לפשע שנאה. באחד הערבים בחודש יולי האחרון יצאתי יחד עם שניים מחבריי מביתם שבשכונת ארנונה בירושלים. בצאתנו לרחוב בו חנה רכבי, הבחנתי ממרחק בחבורה של נערים. הם מנו קרוב לחמישה עשר, בני לא יותר משש עשרה. בעודנו צועדים לכיוון הרכב, החלו הצעירים קוראים לעברנו קריאות גנאי. המשכנו בדרכנו, מתעלמים מהצעקות, אך אלו התקרבו אלינו במהירות והקיפו אותנו. הם התגודדו סביבנו והמשיכו מקללים בנו. ניסינו להיכנס לרכב ולעזוב את המקום, אך הנערים לא אפשרו לנו.

הם דחפו את חברי ואותי, קפצו עלינו, בעטו בנו והכו באגרופיהם. ניסיתי להתעשת, להבין את הסיטואציה אליה נקלעתי, להרגיע את הרוחות. חטפתי אגרוף ונפלתי ארצה. פניי בערו, הן חשו מרוסקות. כחצי דקה לאחר מכן, קמתי, אחזתי בטלפון הסלולארי שלי וחייגתי בהפגנתיות למשטרה. הנערים נמלטו. מספר דקות מאוחר יותר, בהן ניסיתי לאסוף עשתונותיי, הגיעו שתי ניידות משטרה למקום. חבריי ואני מסרנו לשוטרים תיאור של התוקפים. אלו הפנו אותנו אל תחנת המשטרה הקרובה, והורו לנו להגיש תלונה. המתנתי בתחנת המשטרה "מוריה" בתלפיות, מצמיד קוביות קרח ללחיי, עד אשר גבתה ממני השוטרת עדות. את יתר הלילה ביליתי במגן דוד אדום.

לאחר מספר ימים בהם כיסיתי את פניי במגבות רטובות, הגעתי אל רופא המשפחה שלי. הוא הפנה אותי למומחה כירורגי, שקבע כי הלסת שלי שבורה ועליי לעבור ניתוח להרמתה חזרה למקומה. לא אשכח לעולם את אותו הרגע. ישבתי במסדרון קופת החולים, לבד, ובכיתי. לא מכאב, לא מתוך חולשה, לא מפחד ההשלכות כי אם מתוך הרגשה עמוקה של השפלה ועצב. ילדים צעירים, שאינם מכירים אותי, שמעודי לא הרעתי להם, שלחו אותי בשנאתם אל ביב רגשי ופיזי. עם דמעות בעיניי, התקשרתי לאבי והודעתי לו כי יהיה עליו לצאת ליום חופש בלתי צפוי. אושפזתי בבית החולים הדסה עין כרם. תחת הרדמה מלאה, גילחו את שערי וחתכו את ראשי עד למקום חיבורה של הלסת. שכבתי שלושה ימים במיטת בית החולים, לא יכול לאכול, לא מסוגל לדבר, מחובר לאינפוזיה.

היום, כמעט שנה לאחר האירוע, תהליך ההחלמה עוד לא תם. אני עדיין מגיע אל בית החולים לטיפולי פיזיותרפיה ועדיין לא מצליח לפתוח את הפה כראוי. הצלקת שנותרה בצד שמאל של ראשי היא אינה רק אוסף נקודות שהותירו התפרים. היא עדות אילמת לאירוע המלווה אותי מדיי יום ביומו. כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני עוצם את עיניי וחש את המהלומות מחדש. כל פעם שאני פותח את פי, כדי ללעוס או לדבר עם חבר, אני נזכר במעמד המבזה אליו נפלתי. בעזרת משפחה תומכת, חברים יקרים וכתף מוערכת שמצאתי ב"בית הפתוח", הצלחתי לשקם את דימויי העצמי ואמוני בחברה. לצערי, שניים מתוקפיי אשר נתפסו ועוכבו לחקירה, לא עמדו למשפט על מעשיהם ועודם מסתובבים חופשיים.

* הטקסט לקוח מתוך החוברת "להסתכל לנו בעיניים" בעריכת מאור ברזני, שיצאה לרגל יום המאבק בהומופוביה, בלסבופוביה, בביפוביה ובטראנספוביה. הוצאת החוברת התאפשרה בזכות אומנסטי אינטרנשיונל, אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב והבית הפתוח בירושלים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully