שביל, מקל, פרחים ורייקי / יוסי רז

היום נכנסתי למקום אליו אני נוהג להיכנס לעיתים רחוקות. לעיתים רחוקות, אבל כשמזדמן, אני רץ לשם. זה הגן של הבן שלי, בן. כידוע, יש לי ילד בן 5, כבד ראיה עם בעיות מוטוריות
נוספות. הוא נמצא בגן מיוחד, עם עוד 8 ילדים נכים, הלוקים בשיתוק מוחין מלידה. לא קל להיכנס לגן הזה, למי שאינו רגיל במראות כאלה של ילדים. דווקא החזות החיצונית של הילדים איננה דוחה, אלא מה שקשה לראות זה חוסר היכולת שלהם לנוע, לפעמים להניע רק ראש, לפעמים רק לזחול, וכל זה בגיל 5. בן הוא היחיד שהולך חופשי בגן שלו, אבל בגלל ליקוי הראיה, הוא נתקל בקירות ובחפצים ובילדים אחרים. לבן יש מורה תומכת לראיה, כמו לכל ילד עיוור בישראל.

באחת מפגישות ה"ריכוז" בבוקר, סיפרה לי הגננת, שהיא שרה לילדים שיר הפעלה. היא שרה "אחד, שתים, שלוש" ולאחר המספר שלוש, הילדים היו צריכים להרים מקל בשני
קצותיו, מעל הראש. היא הסבירה והדגימה להם. הגיע הרגע, "אחד, שתים, שלוש, ילדים, להרים את המקל בשתי ידים מעל הראש". וכולם הרימו, כולל בן.

כל הילדים הרימו את המקל מעל ראשם והחזיקו בו בשני קצותיו * במאוזן * לראשם.ורק בן החזיק את המקל בשני קצותיו מעל ראשו, * במאונך * . "וכמה שבן התאמץ להחזיק במקל בשני קצותיו, אלא שהתנוחה במאונך כל כך קשה..." אמרה הגננת בדמעות. היא סיפרה לי, שכאן לראשונה היא הבחינה עד כמה בן לא רואה, ודברים יומיים בגן שנראה כאילו בן רואה ומתפקד באופן רגיל,זה בגלל יכולתו ללמוד ולהסתגל לסביבה שלו משמיעה, תחושה והטמעה איטית של פעולות שגרתיות בגן.

ואז אמרתי לגננת:"אבל בן בכל זאת החזיק במקל בשני קצותיו", ואמרתי זאת בגאווה ובהערצה.

ולמה אני חושף את הסיפור הקטן האישי הזה כאן? כי בכניסה לגן המופלא הזה, יש שביל עם שיחים, ביניהם פרחים צבעוניים יפיפיים. כשנכנסתי היום דרך השביל הזה, להביא את בן לגן (הגן נמצא מאוד רחוק מביתי בעיר אחרת, אך בשל שביתת העיריות היום, גם הגנים
המיוחדים לא פעלו באופן סדיר, וההסעות לגן הופסקו). אז כשנכנסתי דרך השביל עם הפרחים, נזכרתי במשמעות הרייקי.

שואלים אותי הרבה "אם אעשה רייקי, העולם ישתנה? הרי זה שטויות... אותן התמודדויות, אותו צער, אותה נהירה אחר החומר והכסף..." ואני עונה, נכון. שום דבר לא ישתנה ממש.
אותן מלחמות, אותו צער, אותם פחדים. אולי בסגנון קצת אחר, אבל אותה מהות של אי נחת.

# אבל הפרחים.

על שביל הצמיחה האישית שבחרנו ללכת עליו, כשהתחלנו לתרגל רייקי, הכל אותו דבר, הרע והטוב, היפה והכעור, השלום והמלחמה. אבל הפרחים.
הפרחים שהיו שם לצידי השביל, כל הזמן, בכניסה לגן של הבן שלי, כניסה מכאיבה בכל פעם מחדש, הפרחים הצבעוניים היפים ההם - הם השינוי שהרייקי מביא. אנחנו פתאום נזכרים, שבשביל הזה היו מקדמת דנא פרחים. והיה להם ריח נעים, וצבע, ותנועה וצורה. אנחנו עושים רייקי, וצועדים על אותו שביל שצעדנו עליו מקודם, עם אותן בעיות, אבל הפרחים
שפתאום אנו מבחינים בהם משנים את הצעידה שלנו בדרך, שהיא לפעמים קשה, קשה מאוד.

הפרחים הם, לטעמי, הנשמה של החומר. הם מזכירים לנו את הרוח הנמצאת בחומר.
הם מזכירים לנו את היפה שבמכוער. את השלום שבמלחמה. את השמחה שבצער.
הרייקי עוזר לנו לראות את הפרחים מחדש. להיזכר בהם. וכשרואים גם את הפרחים, רואים את התמונה של החיים שלנו יותר כוללת, יותר שלמה. רואים את המשמעות.

למשל, שמקל אפשר להחזיק בשני קצותיו גם במאוזן, אבל גם במאונך.
למשל, שבראש המדינה יכול לעמוד גם ברק אבל גם שרון. וזו לא רמיזה פוליטית - ממש לא.
זה סמל. אחד במאונך, אחד במאוזן וזה אותו מקל, שלם, ואלה עדיין שני קצותיו.

שיהיה לנו כל רגע מלא אור :-)

_______________________________________________
כל הזכויות שמורות ליוסי רז ולבית הרייקי http://www.reiki-home.co.il