יש בספורט האמריקאי המון רגעים שחרוטים בזכרונו של כל אוהד ספורט. ההום ראן של קירק גיבסון, "ההייל-מאריס" של קורדל סטיוארט ודאג פלוטי, זריקת האליפות של ג'ורדן מעל לבריאן ראסל ועוד רגעים רבים וטובים. אבל מעל לכל אלה, עומד רגע אחד שכל חובב ספורט מתמלא נוסטלגיה והתרגשות כשהוא נזכר בו, רגע בו כל העולם עצר מלכת (חוץ מלהקה אחת, ועוד איזה תופס שרץ עם הכדור), רגע בו אפילו השדרים לא הצליחו להעביר למילים את מה שראו עיניהם. הרגע אולי הכי גדול בספורט האמריקאי אי פעם. המשחק בין אוניברסיטת קליפורניה/ברקלי לסטנפורד.
מלחמה, מלחמה
השנה 1982. המשחק: "משחק התזמורת על הדשא", או ה"המהלך" -The Play. כזכר למהלך האחרון של המשחק, מהלך שמיד יסופר.
חבר טוב שלי, אשר סיים לא מכבר את לימודיו באוניברסיטת סטנפורד והיום עוסק בנדל"ן, אמר לי יום אחד: "אין לי שום בעיה לקחת אלי לעבודה אנשים לא מושלמים. אם הכוונה נכונה כל אחד ,יכול ללמוד את המקצוע הזה". "אבל יש לי קו אדום אחד" הוא הוסיף. "לא קיים שום סיכוי בעולם שמישהו שלמד בבארקלי יעבוד אצלי". עד כדי כך שונאים בוגרי סטנפורד וברקלי אחד את השני.
יריבות בין אוניברסיטאות היא דבר מאוד מקובל בתרבות האמריקאית. המסורת של משחקי ספורט בין שתי אוניברסיטאות מאותה חטיבה, אשר משחקות אחת כנגד השניה לפחות פעם אחת כל שנה, יוצרת יריביות ספורטיביות בנות עשרות ולפעמים מאות שנים. ההתנגשות בין קאל לסטנפורד התחילה בשנת 1899.
האוניברסיטאות נמצאות שתיהן בצפון קליפורניה. אין ספק שמבחינה אקדמאית שתיהן נמצאות בעילית בארה"ב. אבל ישנם מספר הבדלים גדולים בין השתיים. האחת אוניברסיטה פרטית (סטנפורד) והשניה ממלכתית. האחת נתפסת כמעוז השמאל הרדיקלי בארה"ב(קל-ברקלי), והשניה נתפסת כשמרנית. האחת הוציאה משורותיה את ילדי הפרחים (ברקלי) והשניה את מרבית האסטרונאוטים של נאס"א. בקיצור, תרבויות שונות לגמרי. כל אלה הם רק חלק מהסיבות שליבו כל כך הרבה יצרים.
לקנות כרטיס למשחק הפוטבול בין ברקלי לסטנפורד זה דבר כמעט בלתי אפשרי. הכרטיסים "סולד אווט" מספר שנים (!) מראש. ישנם מספר כרטיסים אשר נמכרים לסטודנטים של הקבוצה המארחת, אבל בדרך כלל צריך להרשם לפחות שנה מראש, או להיות בעלי קשרים טובים במיוחד. מיותר לציין שהמשחק ביניהן בשנת 1982 היה סולד אאוט.
רקע:
המשחק ב-20 לנובמבר 1982 היה משחק ביתי של ברקלי. היה זה המפגש ה-85 בין שתי הקבוצות. מכללת סטנפורד הייתה מועמדת לשחק באותה שנה באחד מה"בולים", לאחר עונה נהדרת. כמובן שהיא הייתה הפייבוריטית באותו משחק. בסטנפורד של אותה שנה שיחק אחד מגדולי הקווטרבקים בכל הזמנים (והאחראי הישיר להפסד שלה באותו משחק), ג'ון אלוויי. לאלוויי היתה זו השנה האחרונה באוניברסיטה, וכבר אז הוא נחשב לאגדה בסטנפורד, דבר שגרם לאוהדי ה"גולדן ברס" לשנוא אותו בכל ליבם. מולו התייצב אחד גייל גילברט, קווטרבק סופמור (שנה שניה) שלא הגיע לקרסוליים שלו לא מבחינת יכולת ולא מבחינת תוצאות. אבל מהמשחק ההוא הוא יצא כשידו על העליונה. אם כי לא היה לו חלק ב"PLAY".
המשחק:
שלושת הרבעים הראשונים של המשחק עברו בעצלתיים, אם אפשר לקרוא למתח והעצבנות בין שתי הקבוצות כך. ואז לקראת סוף הרבע הרביעי התחיל אלוויי מהלך אשר הוביל את סטנפורד לכיוון ניצחון בטוח. הוא הצליח להשלים מסירה בנסיון הרביעי ו-17 יארד!, במה שהיה יכול להיגמר בבעיטת ניצחון של סטנפורד. הכדור נעצר על קו ה-18 יארד של בארקלי, משמע בעיטה מ-35 יארד. "פיס אוף קייק" לבועט, קלי קלות. אבל אז, במקום לתת לזמן לרדת לשלוש-ארבע שניות ואז לקחת פסק זמן, הוא לקח אותו כשעל השעון נותרו 8 שניות שלמות. מרק ארמון, הבועט של סטנפורד, עשה את העבודה, הוא הכניס את הכדור אל בין הברזלים וקבע 19:20 לסטנפורד. אמהמה, על השעון נותרו 4 שניות.
ו-4 שניות, מסתבר, היו ימבה זמן בשביל ברקלי.
שדר הפוטבול המפורסם של בארקלי, ג'ו סטארקי, אשר שידר כרגיל את המשחק בשידור חי, אמר: "רק נס יכול להציל את הדובים, כשסטנפורד יורדים מהמשחק" ובירך את אלוויי וסטנפורד על ההישג שלהם. פול וויגין, המאמן של סטנפורד, תידרך את קבוצתו על "סקויד קיק" (בעיטה נמוכה וחזקה, על מנת שהכדור יתגלגל על הרצפה ויקשה על שחקני הקבוצה השניה לתפוס אותו) מאמנה של ברקלי, ג'ו קאפ, תידרך את קבוצתו על שמירת הכדור במשחק. הוא דיבר איתם על מסירות אחורה דוגמת משחק הראגבי לכשהם יהיו בסכנת תאקל.
מה שקרה במהלך לאחר מכן יהפוך להיות המהלך הכי גדול, מדהים, הפכפך ועוצר נשימה בתולדות הספורט.
ה-PLAY:
קווין מואן מברקלי, תפס את בעיטת ההרחקה על קו ה-45 של קבוצתו. לאחר שרץ מספר צעדים שמאלה, הוא ראה שאין לו לאן ללכת כי הגנת סטנפורד כבר הגיעה קרוב אליו. הוא מסר את הכדור ימינה לריצ'רד רוג'רס, שמצא את עצמו קרוב לקו הרוחב על קו ה-47 של קבוצתו.
רוג'רס מצא את עצמו מהר מוקף בחבורה מגודלת של שחקני ה"ספיישל טים" של סטנפורד, וכשהוא עובר רק יארד אחד הוא הביט לאחור ומצא שם את דוויט גארנר, שתפס את הכדור על קו ה-44 שלו. גארנר רץ קדימה חמישה יארד ומצא את עצמו מוקף בחמישה שחקני סטנפורד. שחקני סטנפורד כבר הצליחו לתקל את גארנר, שתוך כדי נפילה הצליח להחזיר את הכדור לרוג'רס שחיכה לו על קו ה-48 שלו.
רוג'רס התחמק מתיקול אחד והתחיל לרוץ על עבר מרכז המגרש , כשלא פחות מארבעה משחקני קבוצתו מחכים למסירה ממנו. על קו ה-46 של סטנפורד מסר רוג'רס את הכדור למריאט פורד.
פורד התחמק משחקן אחד של סטנפורד ורץ בריצת אמוק לעבר הפינה הימנית של המגרש. על קו ה- יארד של סטנפורד, לא פחות משלושה שחקני הגנה של סטנפורד הצליחו לתפוס אותו. אבל הם לא הצליחו להפיל אותו. תוך כדי נפילה, תוצאה של תיקול של שלושה שחקני הגנה חזקים, הוא הצליח למסור "מסירה עיוורת" מעבר לכתפו הימנית. למזלו את הכדור תפס שחקן קבוצתו, קוין מואן. כן,כן אותו אחד שגם התחיל את המהלך ותיכף יהפוך לאחד הגיבורים הכי גדולים בתולדות האוניברסיטה.
מואן תפס את הכדור על קו ה-26 יארד והתחיל לדהור לעבר האנד-זון. שחקן אחד של סטנפורד פיספס אותו והשני לא הצליח לתפוס אותו מאחורה. מואן רץ לעבר האנד-זון ואז הוא נתקל באויב לא צפוי: התזמורת של סטנפורד (שחשבה שהמשחק כבר נגמר) היתה כמעט כולה על הדשא. הוא התחמק גם מהם, ואז נכנס בגרי טיירל, נגן הטרומבון (שעשה קריירה בעקבות המקרה), ונכנס ביחד איתו לאנד-זון, לטאצ'דאון שירשם כגדול ביותר בעת החדשה.
השחקנים של קאל חגגו את הנצחון בטירוף שאין לו אח ורע בספורט. אבל השופטים לא סימנו טאצ'דאון. ולא רק זה, לא פחות מארבעה דגלים היו זרוקים על הדשא. מאמן סטנפורד מחה בפניהם על העובדה שדוויט גארנר נגע עם הברך בקרקע. עברו מספר רגעים מאוד לא ברורים. אף אחד לא הצליח להבין מה קרה שם. סטארקי צרח בטירוף לא אופיני ש"הוא מעולם לא ראה דבר כזה". לאחר מספר רגעים השופט הצליח להשתיק את הקהל, ואמר על סיבת זריקת הדגלים: לסטנפורד היו יותר שחקנים על המגרש מן המותר. עבירה שכמובן נדחתה על ידי ברקלי.
עד היום לא נרגעו הרוחות מן המשחק ההוא. טענות שנשמעות גם היום במסדרונות סטנפורד מדברות על נגיעת הברך של גארנר בקרקע, מהלך שהיה צריך לעצור את המשחק ולתת את הניצחון להם. מדברים שם גם על מסירה קדימה של פורד למואן, מהלך לא חוקי בפני עצמו. את אוהדי ברקלי לא מענינים הטיעונים הללו. אותם מעניינת התוצאה הסופית. אין אחד מבין בוגרי האוניברסיטה שלא מכיר את "משחק התזמורת" ואת ה"PLAY שבסופו.
