לפני כשבוע דווח בחדשות ערוץ 2, כי "עשרות אלפים מילדי ישראל מתקשים מאוד בקריאה". אחד משני החוקרים שרואיינו בכתבה, פרופ' רם פרוסט, הוא פסיכולוג העוסק בחקר הקריאה בתנאי מעבדה. אולם הוא לא הציג את ממצאיו, אלא הסביר את שיטות ההוראה ההוליסטיות שלהן הוא מתנגד, שכן לטענתו הן אוסרות על פירוק המלים לרכיביהן.
לצערי, פרוסט איננו בקי בשיטות השונות. ההבדל העקרוני בין השיטות להוראת הקריאה הוא בנקודות המוצא שלהן. השיטות ההוליסטיות מתחילות במלים שלמות, אך אינן נעצרות בהן. הן מניחות כי ילדים מעלים השערות באשר לכתוב, ותוך כדי קריאה בודקים אותן. מובן מאליו שבתהליך הבדיקה מפורקת גם המלה לרכיביה.
השיטות המתוארות כפונטיות מתחילות מיחידות שהיחסים ביניהן הם מורכבים ובעייתיים - אותיות וצלילים. הסתמכות על קשרים אלה בראשית הדרך עלולה לגרום לריבוי שגיאות כתיב ולתפישה שרירותית של הכתוב. במשך שנים שלטו בכיפה שיטות פונטיות. ילדים ידעו לצרף את האותיות למלים, אך רבים לא הבינו מה הם קוראים. פרוסט תומך בשיטות שנראות לו כנגזרות מממצאי המחקר שלו. האנלוגיה למצב זה היא של חוקר ביוכימיה, השואף להכתיב לרופאים דרכי טיפול. לכך לא היה הציבור מסכים.
החוקר השני, ד"ר מיכה רזאל, ממליץ ללמד את ילדינו לקרוא באותן הדרכים שבהן לימדו ב"חדר". אני, לעומתו, שואפת לחנך את ילדינו לקריאה ביקורתית ולהתאים את העיסוק בקריאה למציאות של ראשית המאה ה-21.
בכתבה בערוץ 2 צוטטו נתוני מחקר של משרד החינוך מ-1996, שלפיהם %27 מתלמידי כיתות ו' התקשו בקריאה. לפי סקר של מכון סאלד מ-1990, כשילדים אלה היו בכיתה א' לימדו כ-%70 מהמורים בשיטות פונטיות, כך שהטענה הפשטנית כאילו מקור הרע הוא בשיטות ההפוכות - מופרכת. לפי סקר מתש"ס, לא השתנתה התפלגות שיטות ההוראה בין המורים בעשר השנים האחרונות, ולכן ההצעה להקים "ועד פעולה לשינוי שיטת ההוראה" היא מגוחכת.
המרואיינים בכתבה מציעים פתרון מדומה, צר ומוגבל - שינוי בשיטת הוראת הקריאה. אלא שילדים אינם מכונות ומורים אינם מכונאים. ובכלל, אין שיטה אחת טובה - יש מורה טובה וכיתה שבה נעים ללמוד. עורכי חדשות ערוץ 2 היו צריכים להציג לפני הצופים תמונת מצב שלמה, אך הם נמנעו מלראיין חוקרים החושבים אחרת.
יש בהחלט מקום לערוך בדיקה יסודית ולברר מהו אחוז הילדים שבית הספר נכשל במשימתו העיקרית ללמד אותם לקרוא, ולמען הסר ספק, אין האשמה בילדים - מעולם לא פגשתי ילד שלא רצה ללמוד לכתוב ולקרוא. עם זאת, לא יכולה להיות שיטה אחת שתבטיח הצלחה לכולם. לפיכך לא השיטות הפונטיות ואף לא ההוליסטיות מתאימות. את הדרך המתאימה ללבו ולראשו של כל ילד צריך למצוא איש המקצוע - המורה.
רק לגישה המבוססת על תפישת עולם שלמה, על ידע בלשון ועל הבנת תהליכי הקריאה והכתיבה כמכלול, יש סיכוי להביא להצלחה, שכן בה תותאם דרך לכל ילד. יוכלו לאמץ אותה מורים משכילים, הפנויים להקשיב. הפתרון לטווח ארוך הוא הכשרה טובה של מורים. בטווח הקצר עלינו להכניס שני מורים לכל כיתות א' וב' - ולעשות זאת מיד, לפחות במקומות שבהם תחושת הכישלון חזקה במיוחד. בכך נבטיח הזדמנות שווה לכל ילד, כדי שיוכל לרכוש שליטה באחד ממקורות הכוח הראשיים בחברה האוריינית שלנו, שבה קריאה וכתיבה הן תנאי לאיכות חיים ולמימוש זכויות האזרח.
ד"ר ולדן היא בלשנית התפתחותית
----
מאמר זה התפרסם בעיתון הארץ
תאריך: 24/09/2000
א'-ב' של אוריינות
19.7.2001 / 19:56