דרושים: שרים טובים

חוק-יסוד: הממשלה מאפשר לראש ממשלה למנות שרים אפילו אם אלו כלל לא נבחרו או אפילו התמודדו לכנסת. אהוד ברק נעזר בכך כדי למנות את יולי תמיר לשרה בממשלתו (עד אז מדובר היה במרצה לחינוך מאוניברסיטת ת"א ודמות אנונימית למדי בפוליטיקה הישראלית), אריאל שרון ניצל את החוק ומינה את שאול מופז לשר הביטחון, לאחר שהאחרון נזרק מרשימת הליכוד לכנסת על ידי בג"צ.

דווקא בממשלה רחבה ובזבזנית שבחר אהוד אולמרט להקים ועליה פיזר תיקים בשם הפנטזיה על קואליציה רחבה, מאכזב מאוד שלא נמצא מקום למינוי אישי (אחד לפחות) של שר "מבחוץ" על ידי ראש הממשלה. מינוי כזה היה מקל על אולמרט את ייצוג הבוחרים הרוסיים מבלי להיכנע לסולודקין או ליברמן, מאפשר הפקדה של תיק ביצועי בידי שר ערבי ללא הכנסת מפלגות אנטי ציוניות לקואליציה, ונותן בידיו של אולמרט את היכולת לקרוא לדגל אנשים מצוינים, אפילו אם אינם חלק מהמערכת הפוליטית.

מהלך כזה יכול היה להעניק לראש הממשלה דיווידנד הסברתי לא מבוטל. דעת הקהל תקבל באהדה את הניסיון לעקוף את שדה המוקשים המפלגתי, כדי לצרף לממשלה אנשים טובים ומקצועיים יותר. רק תארו לעצמכם כיצד היה מתקבל בימים אלו מינויו של סטף וורטהיימר לשר התעשייה בממשלת ישראל.

מינוי שרים שאינם חברי כנסת גם משרת את עיקרון הפרדת הרשויות. ממשלה בה חברים עשרים ושישה שרים – כולם חברי כנסת – מקזזת בלמעלה מעשרים אחוזים את מספר החברים בבית המחוקקים, שאמורים לעסוק בביקורת השלטון. ברור לחלוטין (אף שאין זה בלתי אפשרי בתיאוריה) ששרים המכהנים גם כחברי כנסת ימעטו ביוזמות חקיקה וכך נפגעת גם פעילות הכנסת כגוף מחוקק. ניתן לקבוע בוודאות, כי המציאות הפוליטית בה פועלות ממשלות ענק שכאלה, נפגעת הדמוקרטיה הישראלית.

דווקא אלו החותרים לכינון שיטת שלטון נשיאותית בישראל צריכים למהר ולקדם מינוי שרים שאינם חברי כנסת. יועצים פוליטיים יטענו אולי שחלוקת תיקים מחוץ למנגנון המפלגתי ולקואליציה תחליש את ראש הממשלה, אבל זה נכון רק בטווח הקצר. בטווח הארוך יוכלו ראשי הממשלה לנצל מינויי שרים כדי לחזק את מעמדם בקרב בוחרים ובעלי אינטרסים, שלאו דווקא בחרו בהם, את הרווח הפוליטי יקצרו ראשי הממשלה בבחירות שלאחר מכן, הציבור מצדו, ירוויח שרים טובים יותר.