התיאטרון וה"מסר" והאם מותר להתבדר?

שאלו אצלנו בפורום, מהו התיאטרון ש"נכון לעשותו", ובעיקר בימים כאלה, אצלנו. האם בידור, למשל, הוא לגיטימי?

השאלה היא מאוד נכבדה, ואין עליה תשובה חד-משמעית. למעשה, גם לא צריכה להיות. תיאטרון הוא אמנות חברתית. אולי החברתית ביותר שיש. כמו במחול ובקונצרט, אנשים מתכנסים יחד, בקבוצה, בו-זמנית בזמן אמת (שלא כמו בקולנוע), במקום אחד, כדי לחוות חווייה. אבל שלא כמו במחול ובמוסיקה - פה יש גם מלים וניתן להעביר רעיונות ואפילו מורכבים.
ומכאן ואילך הכל הולך: גם בידור וגם טרגדיה, וגם סיטקום וכל דבר אחר שנכנס בהגדרה הרחבה של תיאטרון.
ניתן לשאול, באופן יותר ספציפי, מה תפקידו של תיאטרון בזמנים ובמצבים נתונים של חברה (כמו שלנו, כיום, למשל). זאת כבר שאלה קצת שונה ועניתי עליה בתוכנית האחרונה של "קפה תיאטרון" שבה השתתפתי.
עיקר תשובתי, שתיאטרון איננו צריך להתחרות בטלוויזיה ואל לו לנסות ולהפוך את עצמו לעיתון-מומחז. את זה הטלוויזיה תמיד תדע לעשות טוב יותר והתיאטרון רק ידרדר את עצמו מבחינה אסתטית. כבר היינו שם (בתיאטרון חיפה) בשנות השבעים וראינו מה זה עושה. התיאטרון צריך להמשיך לעשות מה שהוא יודע, ולנסות לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אם יעשה זאת טוב - זה כבר יהיה רלוונטי. גם להתבדר כשכבד על הנשמה זה רלוונטי.
אבל יש מה שנקרא תרבות של "אסקפיזם" (מלשון לברוח escape). זה מה שקרה אצלנו בזמן האינתיפאדה הראשונה, למשל. עושים בידור לשם בידור ורק ובעיקר בידור, תוך התעלמות בוטה מהמציאות וניסיון להסיח את הדעת ממנה. זה תיאטרון אנטי-ברכטיאני, תיאטרון של "קתרזיס" מלטף, שאחריו חוזרים הביתה מרוצים, הולכים לישון ושוכחים את החדשות בטלוויזיה. ויש גם אסקפיזם מסוג ההשתבללות, שהוא אולי עוד יותר מסוכן: כל אחד מתכנס בתוך עצמו ובתוך ביתו ומתנתק מן המציאות.
שתי הצורות של האסקפיזם הן א-נומליה, סוג של מופרעות חברתית. המצב הנורמאלי, השפוי, הוא שהולכים לתיאטרון לפעמים כדי להתבדר, לפעמים כדי לכאוב ולחשוב, ואחרי ההצגה אפשר לשבת עם חברים, לפטפט על מה שראינו, או על המצב, או על השכנה ממול. זאת נורמליות, גם כשחיים במקום לא כל כך נורמאלי. כמו אצלנו.
-----------------------