דתיים, חילוניים וערבים בתיאטרון

מתוך ספרו של דן אוריין "דמות הערבי בתיאטרון הישראלי" (1996, אור-עם)
מתוך המבוא לספר


^^האם ההתעצמות של הופעת דמות הפלשתינאי בתיאטרון הישראלי מצביעה על ניסיון לדיאלוג בין שני העמים, לפחות מצד היהודים?
שימו לב למילות הסיום. למרבה הצער, הן התגשמו באחרונה.
(יש לזכור שהספר מעודכן עד 1994 בלבד…)^^
(שוש אביגל)

^^ן אוריין:^^
^^"הסכסוך בין ערבים ליהודים נמשך כמאה שנה והוא כשסע בחלום האוטופיה הציונית.^^ העימות שנקרא בעבר בלשון הרחקה ^^"השאלה הערבית"^^ והפך אחר-כך ל^^"סכסוך"^^ ואצל שוחרי שלום ל^^"דו קיום"^^, הוא אחד הנושאים החשובים באמנויות העבריות שבארץ ישראל מתחילת היווצרותן. בעבר היתה זו תימטיקה מודחקת, אך החל משנות השמונים, היא תימה מרכזית בכל האמנויות.
התייחסויותיהן של האמנויות אל הסכסוך עם הערבים אינן בהכרח משקפות את המציאות החוץ אמנותית וכל פי רוב הן אינן מתכוונות לכך. ההתייחסויות לערבי באמנויות עשויות לבטא משאלות ופחדים המלווים את המציאות המסוכסכת, תחילה ברמיזה ומאוחר יותר בגלוי. ואכן, טקסטים תיאטרוניים שעניינם בנושא הערבי כוללים ביטויים רבים למשאלות מפורשות של פיוס עם הערבים וגם ביטויים של חרדות ופחדים מודחקים של היוצרים ושל הקבוצה החברתית לה הם שייכים ושאליה מכוונות ההצגות.
תהליך "קליטתו" של הערבי בדרמה העברית ובתיאטרון הישראלי היה איטי והססני. בין השנים 1948 1911 מופיעות דמויות של ערבים ב 17 מחזות ובכמה מערכונים, רובם לא הוצגו בתיאטרון. בשנים 1948 1967 26 טקסטים תיאטרוניים, כמה מהם הצגות סאטירה ובידור , כוללים התייחסויות אל ערבים ובמיעוטם מופיעות דמויות ערביות, כולן בתפקידי משנה. בשנים 1973 1982 חלה תפנית חשובה, דמויות ערביות מופיעות ב 30 הצגות, מרביתן בתפקידים מרכזיים, ההופכים את הבעייה שהן מייצגות לנושא החשוב במחזה. שיאו של התהליך, בשנים 1982 1994, כאשר בלמעלה ממאה מהצגות התיאטרון הישראלי נמצא דמות ערבי וברובן הוא מייצג את הצד הפלסטיני בסכסוך.
האם התעצמות זו של מה שאפשר לכנות כ"תימטיקה הערבית" מצביעה על ניסיון לדיאלוג בין שני העמים, לפחות מצד היהודים? לכאורה, התשובה היא שלילית. נדמה שיש פער בין יחסי יהודים וערבים כפי שהם במציאות לבין הצגתם בתיאטרון. מחקרים וסקרים שבדקו את התייחסותו של הרוב היהודי למיעוט הערבי מלמדים על ניכור, ובשנים האחרונות אפילו על גידול באיבה".
^^(עמ' 9-10 בספר).^^

------------- ----------------- -------------------


^^מובאות מתוך ספרו של דן אוריין ^^

^^"יהדותו של התיאטרון הישראלי", (הקיבוץ המאוחד, 1998)^^


בשנות השמונים והתשעים הפך התיאטרון לזירת עימות של גישות אידיאולוגיות שונות ומנוגדות בנושא של זהותן היהודית של החברה והתרבות הישראלית. * סתירה בין הרצון ליצור דיאלוג עם המורשת היהודית לבין הסלידה מהיהודים הדתיים עצמם * קריאת תיגר של הדת העממית היהודית כנגד העילית האשכנזית, שהפכה את חילוניותה למעין "דת".


"… עיקרו של הסכסוך הוא בפער הגדול והקבוע בין "מאמינים גמורים" לאלה שאינם כלל מאמינים.
בשני הקצוות קיים גרעין אידיאולוגי קשה, שנע סביב 16% מאמינים בדת ובמצוותיה והשקפת עולמם דתית, ובקצה שכנגד בערך 15% של "חילונים גמורים" באמונתם. אפשרית חפיפה בין אלה ש"אינם מאמינים" לבין רוב קהלי הצופים בתיאטראות, להם משותפים מוצא מערבי והשכלה גבוהה. התיאטרון, מבחינת קהליו, הינו מוסד כינוס ייחודי, אותו אני מכנה "בית כנסת חילוני", המציג את העימות שבין דתיים לחילוניים. מנגד קיימות במות מופע של דרשנים, המשמשות את הדתיים במאבק נגד החילוניות הציונית"
(שם, עמ' 11)


"… בהצגת העימות בין חילוניים לדתיים בישראל, העדיפו מחזאים ויוצרים להציג את השסע תחילה דרך "הדלת האחורית" של הסאטירה, משם עברו אל התיאטרון "התיעודי" ורק בשנות התשעים הם משתמשים בדרכי היצג כמו מציאותיות: במלודרמה, במחזה ריאליסטי, או בדרמה טלוויזיונית."
(שם, עמ' 14)


^^מתוך דברי הסיכום של הספר:^^

"בשנות השמונים והתשעים הפך התיאטרון במובנו הרחב (מרכז, שוליים וגם אירועים בעלי אופי תיאטרוני) לזירת עימות של גישות אידיאולוגיות שונות ומנוגדות בנושא של זהותן היהודית של החברה והתרבות הישראלית. חברת המופע הפוסט-מודרניסטית של סוף המאה העשרים מוצאת במות לא רק אצל חילוניים, אלא גם אצל קבוצות דתיות שהמופע היה בחינת איסור מבחינתן.
האינטנסיביות הגדלה בהצגתם של מופעים כאלה, במיוחד בעשור האחרון, היא סימפטום להחרפתו של הקונפליקט שבין חילונים לדתיים.(…)

(…) חיפוש דרך אינטלקטואלי מאפיין חלק מהיוצרים הנסיוניים שהתנסו ב"תיאטרון יהודי", במיוחד בשנות השבעים והשמונים. ביניהם: יעקב רז, דני הורביץ, יוסי יזרעאלי וקבוצת התיאטרון הירושלמי. (…)

(שם, עמ' 113)

"(…) אצל מחזאים חילוניים רבים ניכרת, במיוחד בעשור האחרון, מעין סתירה בין הרצון ליצור דיאלוג עם המורשת היהודית לבין הסלידה מהיהודים הדתיים עצמם, ובמיוחד מהממסד המייצג אותם"
(שם, 116)

"(…) אצל דתיים הפונים לעשייה התיאטרונית ניכר המתח בין העדרה של מסורת תיאטרונית יהודית, ואפילו איסור עליה, לבין הרצון שלהם ליצור קשר דיאלוגי עם התרבות הישראלית(…)
אצל קבוצות דתיות אחרות התיאטרון אינו כלי להידברות, אלא אמצעי בתקיפת התרבות החילונית ובהוכחת בטלותה. בשנות השמונים והתשעים מתפתחת תרבות דתית עממית של דרשנים תיאטרוניים המשתמשים בכלים דרמטיים בהפצת היהדות ובדרישת עיקריה בפני קהלים, ברובם ממוצא מזרחי. (…) הנמכת" התיאטרון משמשת כאן גם בתפקיד פוליטי: היא משבשת את ההיררכיה האמנותית ומערערת על היררכיה החברתית שמאחוריה (…)
מופעים אלה הם מעיון קריאת תיגר של הדת העממית היהודית כנגד העילית האשכנזית, שהפכה את חילוניותה למעין "דת". (…)

(…) התמעטות העניין שיש ליוצרי