וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"הבכיינים" מאת חנוך לוין: ריכוז ביקורות

19.7.2001 / 16:55

הבכיינים: הצגת השנה או יצירה בינונית של מחזאי גאון בשעות הדימדומים שלו? ריכוז ביקורות מהעיתונות ופנינים של חברי הפורום.

^^הנדלזלץ (הארץ) על הבכיינים:^^

^^המוות כבר כאן ^^

על מפתן המוות, כמו על סף נשמתנו, היוצר נפרד מן היצירה.
כשהועלה "אשכבה" בבימויו של לוין עצמו ב-9991, המחזה שהמוות בו הוא "אותו עניין שעליו כבר לא אוכל לומר דבר", ידעו רק הקרובים לו כי מותו קרב. אולי קיוו כי עוד לא. עכשיו שמועלה
"הבכיינים", המתחיל בדיאלוג בין גוססים )"כאן מתים?" "כן, כאן
נמות"( מותו של לוין הוא עובדה פומבית, כואבת. לכן קשה מאוד
להתייחס למחזה ולהצגה במנותק מדמות היוצר. האיש שכתב את הדברים האלה על המוות, תהיה דעתנו עליהם אשר תהיה, הוא זה שמת.

והמת הוא שמוצג - למעשה מציג - לפנינו. המחזה מתחיל בבית חולים בכלכותא, שם, במיטה אחת, מוטלים שלושה גוססים. האחיות טורחות סביבם, מסבירות להם את עובדות המוות. האחות הצעירה, המזדהה, עונה לשאלה "למה?" ב"שששש!". המבוגרת, המנוסה, אומרת "הנח לנו איש אומלל, סבול בדומייה ומות". וכשהגוסס החדש בבית החולים חוקר את הוותיק ממנו "אתה יודע איך זה קורה?" הוא מקבל את התשובה: "אתה רואה שעוד לא עברתי את זה". דיאלוג דומה התנהל ב"אשכבה". "הבכיינים" מוצג אחרי שלוין עבר את זה. והצופים שלו - לא. הוא אומר: "עוד לא".

והנה, כאן, לאורו העכור של המוות האמיתי, גם החומרים האסקטולוגיים, שדחו צופים רבים אצל לוין בסיטואציות תיאטרוניות אחרות, הם לפתע ממין העניין: "יש פה שניים חולים ומסריחים. הם הקיאו, השתינו וחירבנו. הם הולכים למות". חומרי התיאטרון של לוין נהפכים לחומרי מוות.
צוות בית החולים מחליט לשעשע את הגוססים ולהציג לפניהם את ייסורי אגממנון ומותו", טרגדיה יוונית, בעקבות אייסכילוס. לוין עצמו נמשך למודוס הטראגי, אולי מפני שמישור ההתרחשות הטראגי נראה לו מתאים לבדיקת יכולתו של האדם לעמוד בסבל החיים
ואימת המוות. הוא כתב גרסה משלו ל"הנשים האבודות מטרויה" של אוריפידס, אבל כל מחזותיו המיתיים היו מחווה לטרגדיה.
אך לא פחות מכך חוזר לוין שוב ושוב למצב של הצגה בתוך הצגה: כך היה ב"משחקי חפץ" במחזה הנושא את שם גיבורו, שפתח באופן רשמי את מכלול יצירתו התיאטרונית של לוין, כך בטקסי "ההוצאה להורג", ובחלק השני, הקרקסי, של "ייסורי איוב". והנה, כך מתגלה בשתי מערכות "הבכיינים", אגממנון, ההולך לקראת מותו הידוע מראש מתנהג בדיוק כמו הגוססים, צופי סיפורו: מתחנן, מתמקח, מתפלש במיצי הגוף והפרשותיו. למרות המלים המהוקצעות שלו, הגיבור הטראגי המת אינו שונה מן הגוססים שעדיין חיים.

בסוף, לקראת המוות ממש - וזה מוות כמעט אופראי, גסיסה ארוכה
ומפורטת - חוזר אגממנון (ולוין מפיו) לשיר שהופיע כבר ב"חיי המתים": "זו השעה הנפלאה של רעדת הלב", שמסתיים בפנייה לאשה שאתו (גם אם במקרה של אגממנון היא זו הרוצחת אותו), המיועדת לכל אלה שלא מתו עדיין, "כאילו יהיה עוד רגע דבר מה, שכמותו לא ידעתי, ואת עוד תדעי, ואני לא אדע". הנה לוין, שלעג למוות )כמו למשל לנאום "אל המוות הישרתם מבט" של גורודיש אחרי מלחמת ששת הימים ב"את ואני והמלחמה הבאה", או ב"כולם רוצים לחיות"( חוזר למודוס הסנטימנטלי, הפאתטי.

הגוססים של לוין מאמצים אף הם את מה שאומרת על המוות במערכה הראשונה קסנדרה, הנביאה ההולכת לקראת מותה בהבנה ובהשלמה )אבל גם היא מתמקחת(: "שקט מתוח באוויר: המוות... רק נגיעה קטנה, כמו החלקת מטלית לחה על לוח, וכבר נמחית כל התמונה". הגוסס הותיק חוזר על ההגדרה שלה במערכה השניה ומוסיף "זה בא, וזה
פשוט, ורק אלי זה בא, הוי אנשים, איך תבינו..." ואז באה התובנה לגוסס החדש "איך לא הבנו: אתם הצופים, לא אנחנו", באמירה המופנית לצוות בית החולים המציג, אבל גם לקהל באולם. כי הצופים על הבמה הם אלה שמתים באמת (וגם מציגים את המוות). במחזות האימה הקודמים של לוין (למשל "הזונה הגדולה מבבל") נשמעה בסוף מקהלת מלאכים על כך שיהיו עוד רחמים, ואנו עוד ננוח. את המחזה הזה מסכמת האחות הצעירה "איזה ליצנים כולנו", בנימה קומית. את "ייסורי איוב" סיכמו בצוותא ליצן ציני וליצן פאתטי.

חלק מעוצמתו של הקתרזיס הטראגי מבוסס על הכרתו של הצופה בסופו ובשיאו של חזיון הייסורים של הגיבור כי "אלמלא חסדי האל, זה היה הסוף שלי". אצל לוין אין, כמובן, חסדי אל. אבל כוחו של המחזה הוא בכך שהגוססים שבתוכו, שצפו בחזיון מוות של מישהו אחר לרגע, מגלים שזה היה הסוף שלהם, ובכך שאנו יודעים שזה היה הסוף של חנוך לוין.

אילן רונן ראוי להערכה על שנטל על עצמו לביים את המחזה הזה, בהכרה מלאה כי ההצגה תעמוד בצל מותו של המחזאי, ועבודתו תיבחן על ידי הקהל ו"משפחת לוין בתיאטרון" (יש דבר כזה)בקני מידה של הזיכרון והכאב. אבל מעבר להערכה, צר לומר שרונן לא היטיב
להכריע בשאלות סגנוניות מהותיות, אשר יכלו לקבוע - להערכתי - את איכותה של ההצגה.

כדי שייווצר אצל הצופה העימות בין "מציאות המוות", כפי שהיא מיוצגת על הבמה על ידי הגוססים, ו"ייצוג המוות", כפי שהוא מיוצג על הבמה על ידי הטרגדיה שמציגים חובבים-רופאים, צריך להגדיר היטב את הסגנונות של כל אחד מאותם ייצוגים.

הטקסט של לוין חד, חריף, פשוט, לפעמים בנאלי כמעט. רונן בוחר , בסיועה של המעצבת רקפת לוי והמוסיקאי יוסי בן-נון, לסגנן את "מציאות המוות" כמין קרקס עם מוסיקה בנוסח נינו רוטה. מכאן מקהלת האחיות בשביסים לבנים, המהדסות כאווזות. נכון, אמנם,
שהאחות הצעירה אומרת על עצמה שהיא "אווזה טיפשה", אבל מימושה של מטאפורה זו אינו מעצים את מציאות המוות הפשוט, העלוב, הנורא. הוא רק מגחך אותה.

בטקסט כלל לוין שניים משירי המוות שלו, כמו למשל "אהובתי, כאן חושך, האדמה על עיני מהודקת, אני לא רואה עם מי את מתחבקת, למי את לוחשת מלים נפלאות, שהיו רק שלי, ועכשיו גם שלו". בטקסט מפזמים את השיר הזה הגוססים, באמצע המערכה הראשונה ובסופה. בהצגה של רונן מושרות המלים ארבע פעמים ברצף: תחילה בפי מקהלת
האחיות, אחר כך בפי מכרם חורי, בפעם השלישית בפי דב נבון ובפעם הרביעית שניהם שרים דואט. כך מאבדת שירה חזקה

0
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully