אולם בית החייל בתל אביב. השעה 17:00. ההצגה "כולם היו בני" של תיאטרון בית לסין עולה לפני מאות בני נוער. הרעש וההמולה אינם פוסקים גם כשההצגה מתחילה. השחקנים על הבמה אובדי עצות. הם מפסיקים לשחק, ואחד מהם, דליק ווליניץ, מבקש מהתלמידים להיות בשקט. הוא מסביר שהם לא נמצאים בקולנוע ושהרעש מפריע.
ההצגה ממשיכה, אך הרעש אינו פוסק. שחקן אומר משהו על הבמה
ובקהל חוזרים על דבריו כמו הד; "סינדרום האקו" מכנים זאת בתיאטרונים. בשלב מסוים עוברים השחקנים לדבר ללא קול, רק מזיזים שפתיים, כי בלאו הכי איש אינו יכול לשמוע אותם. בסיום, כשהם יוצאים להשתחוות, מסתובב השחקן ליאור אשכנזי עם גבו לקהל, מפשיל את מכנסיו, ומפנה את עכוזו לקהל. זו המחאה הפרטית
שלו להתנהגותם.
"כשזה קרה הגיעו המורים לבמה ואמרו שזה הרס להם את ההצגה", מספר אשכנזי, "כאילו ההצגה לא היתה הרוסה בלאו הכי. רציתי להגיד להם שזה היה משפיל להופיע לפניהם, ושהבעיה טמונה בהם, במורים, אבל הם לא נתנו לי, כי רצו לקרוא למשטרה".
הצגת ערב. באולם אהל שם בתל אביב עולה ההצגה "קן הקוקייה" של הבימה. הקהל מעורב - בעלי מנויים ותלמידי תיכון. רחש הדיבורים והצחקוקים אינו פוסק. טלפונים ניידים מצלצלים. נער אחד, בן 16, מכוון פנס עם קרן לייזר לעבר השחקנים - עדית טפרסון, רמי הויברגר ושרון רזיניאנו.
הוא מתמקד ברזיניאנו, בעיקר בעיניו. רזיניאנו מתאפק ולא מגיב, אך כעסו גובר מרגע מרגע. "מהבמה קלטתי מי עושה את זה", הוא משחזר, "זה היה נער שישב בשורה 17. זכרתי את החולצה והפנים, ובסיום ההצגה קפצתי לכיוון שלו, תפסתי אותו בחולצה, ניערתי אותו ואמרתי שלא יעז יותר. המורים שנכחו בהצגה לא הגיבו למעשה שלו, ואני כמעט התעוורתי. למחרת הגיע הנער עם אביו וביקש סליחה".
הצגת אחר הצהריים בתיאטרון חיפה. המערכה השנייה ב"משרתם של שני אדונים" של הבימה מתחילה. התלמידים באולם שקטים, והשחקנית רמה מסינגר מתחילה במונולוג. אחת המורות טרודה בבעיה קשה: היא רוצה מאוד לדעת מה אורכה של המערכה. "היא ניגשה אלי באמצע המונולוג ושאלה: 'סליחה, כמה
זמן נמשכת המערכה השנייה? הייתי המומה", מספרת מסינגר, "התעלמתי
ממנה, אבל היא המשיכה: 'למה את לא עונה לי?' ואז היא פנתה לקלידן
שישב למרגלות הבמה, ואמרה לו: 'אבל היא לא עונה לי, למה היא לא עונה
לי'. בסוף אמרתי לה: '50 דקות', והיא הרפתה".
שורות של אוטובוסים
אלה הם רק מקצת הסיפורים, המצביעים על הבעייתיות הקיימת בהצגות
התיאטרונים הרפרטואריים מול קהל של תלמידי בתי הספר. הקשר בין
התיאטרונים למערכת החינוך אינו חדש, אך בשנים האחרונות הוא נהפך
לתופעה שממשיכה לצבור תאוצה. די לראות את שורת האוטובוסים הפוקדים את
בתי התיאטרון ופולטים מאות ואלפי תלמידים בכל יום כדי להיווכח בכך.
התלמידים האלה הם הקהל המאורגן הגדול ביותר שיש לתיאטרון הישראלי.
התיאטרונים מקיימים במיוחד בשבילם הצגות בוקר, אחר צהריים וערב, וכן
מקצים להם שורות בהצגות ערב עם קהל מבוגר. למעשה, ב-%09 מההצגות
מבקרים תלמידים. בהצגות הבימה בתל אביב לבדה ביקרו בשנת הלימודים
הקודמת (מספטמבר 1999 ועד יוני 2000) 463,112 תלמידים. להצגות הקאמרי
בתל אביב הגיעו (מספטמבר 1999 ועד דצמבר 2000) כ- 100 אלף בני נוער,
מתוכם 500,40 להצגת "המורדים". להצגות בית לסין בתל אביב הגיעו בשנת
0002 כ-02 אלף תלמידים, ולהצגות של תיאטרון באר שבע בשנת 2000 - 50
אלף.
התיאטרונים מייחסים חשיבות רבה להצגות תלמידים, בטענה שזו פעילות
חינוכית ממדרגה ראשונה שמטרתה לקרב את הנוער - קהל העתיד שלהם - אל
התיאטרון. את הפן השיווקי-הכלכלי הם נוהגים להצניע. יש כמובן הצגות
כמו "רצח" או "מלחמת אחים", שהצגתן לפני תלמידים היא אכן
חינוכית-אידיאולוגית, אך אלה היוצאות מן הכלל.
תלמידים הם כוח כלכלי אדיר, המגיע ל-%20-%30 מכלל צופי התיאטרון. הם
אינם בררנים, הם מגיעים לתיאטרון בקבוצות גדולות, וממלאים את השורות
הבעייתיות ביותר באולם. אם נוצר חלל באולם, של 100-200 מקומות,
נמכרים הכרטיסים לתלמידים. ההצגות הפופולריות ביותר הן אלה שנוחלות
הצלחה בקרב תלמידים. הצגה שלא זכתה להיענותם נידונה בדרך כלל לחיים
קצרים למדי.
בכל התיאטרונים הרפרטואריים קיימות מחלקות חינוכיות שתפקידן להכין
חומר רקע לכל ההצגות, חוברות רפרטואר, פעולות הכנה לקראת הצפייה, ימי
תיאטרון ארוכים וקצרים לרכזים ומורים, וכן סיורים מאחורי הקלעים
ומפגשים עם יוצרים ושחקנים. אולם יש הטוענים כי המחלקות האלה הן
למעשה מערכות שיווקיות לכל דבר.
אורנה דנילוב, שהיתה עד לאחרונה מנהלת השיווק של המחלקה החינוכית
בהבימה, אומרת כי החוויות המרגשות ביותר בחייה היו עם הצגות תלמידים.
"הקהל הכי טוב בתיאטרון הוא קהל של בני נוער, בתנאי שהם בני נוער
טובים ושההצגה מעניינת אותם. היו הצגות, כמו 'מלחמת אחים', שבני נוער
ביקשו לראות פעם שנייה, וזה הישג נדיר".
מהיציע קל להפריע
אבל בשטח הדברים נראים מעט אחרת, והחוויה אינה תמיד מרנינה. יש אמנם
בני נוער שהפנימו קודים של התנהגות נאותה בתיאטרון, בעיקר תלמידי
מגמות לתיאטרון בבתי ספר תיכוניים, אך הם במיעוט.
מאחר שתלמידים רוכשים כרטיסים מוזלים 40-35 שקל במקום 120 שקל - הם
יושבים בשורות האחרונות באולם או ביציע. ומהיציע קל מאוד להפריע.
הישיבה בחברותא זה לצד זה, בחושך, רחוקים מהבמה, נותנת להם, כך נראה,
לגיטימציה להתחיל להשתולל. די שתלמידים אחדים מתחילים להרעיש, כדי
להכתיב את הטון לקהל כולו. יש גם מקרים של אלימות בין בני נוער בזמן
הצגה, ואפילו הסדרנים המתרוצצים בין השורות ומוציאים תלמידים החוצה
אינם מצליחים לשפר את המצב.
אם הקהל מעורב וכולל גם אנשים מבוגרים, הם סובלים לא רק מהרעש אלא גם
מהעובדה שפעמים רבות הצגות שגם תלמידים נוכחים בהן מתחילות באיחור.
אחרי הכל, ההצגה לא יכולה להתחיל בז
הנוער הורס הצגות
19.7.2001 / 16:47