תיאטרון ילדים: בין אמנות לשיווק

^^הפיצוץ הגדול בתיאטרון של האנשים הקטנים^^

^^כוכב שחור עצוב^^

בימים אלה הגיעה לידי חוברת הרפרטואר השנתית של תיאטרון ארנה פורת לילדים ולנוער לשנת 2000-2001 עונת תשס"א. ברשימת ההצגות מופיע כוכב שחור בולט ליד שמן של תשע הצגות שפירושו (נאמר שם): "מתאים לנושא השנתי". הכוכב השחור העצוב הזה מסמן כניעה לאילוצי השיווק, המוכתבים על-ידי אמות-מידה מעוותות של מורים ומורות הממונים על בחירת הצגות לתלמידים והמגדלים דורות של ילדים שונאי-תיאטרון. הכוכב משדר גם, שדינו של התיאטרון לקטנים כדין התיאטרון לגדולים: כניעה לצו הפופוליזם, מחוסר ברירה – אולי, אבל עדיין – חבל.

בשנים 1986-7, כאשר ניהלתי את התיאטרון לילדים ולנוער, נקלעתי לכמה מאבקים קשים עם מורים כאלה. הם נפנפו בדגל מה שהם ראו כ"חינוכיות", והנהלת התיאטרון ניסתה, לא תמיד בהצלחה, להציע להם תיאטרון ילדים מקצועי וטוב. כנראה שהדברים לא נשתנו מאז, מלבד הנהלת התיאטרון, שנכנעה לתביעות מערכת החינוך. כוכב שחור להנהלה.

^^מהו "תיאטרון מקצועי" לילדים?^^
אין מראה מרגש מלהציץ בגניבה בילד נהנה בשעת הצגה: הפה נפער לאט, העיניים נוצצות והגוף נוטה קדימה בדריכות, כאילו נשאב אל הבמה, אם רק יניחו לו – ייגע בשחקנים. בדרך כלל – לא מניחים. הבמה גבוהה ורחוקה מדי, המבוגרים דאגו לשמור על חייץ, אלה כללי המשחק של המבוגרים: לראות, לשתוק, לא לגעת ולקלוט את המסר החינוכי. כמו במוזיאון. "התיאטרון המת", קרא לזה פיטר ברוק.
מגיעה להם לקטנים רמה אמנותית מעולה, מגיעה להם הגשה מקצועית. אמנם הילדים הם "אנשים נמוכים", אבל זה לא צריך להנמיך את רף העשייה ואת רמת הציפיות.

ואיפה הכיף?
בעיקרון, כל הקריטריונים הרלוונטיים לתיאטרון מקצועי למבוגרים – טובים גם לילדים – בהתאמה לאילוצי קהל-היעד. אך יש כמה בעיות המיוחדות לתיאטרון לילדים.
 קהל היעד: מי הוא בעצם קהל-היעד של תיאטרון הילדים? האם לעצב את הרפרטואר לפי קהל היעד הישיר (הילדים) או לפי בעל המאה - הקניין המשלם (המורה ברוב המקרים, ההורה במיעוטם).
 הפטרוניות: הפטרוניות טבועה בתיאטרון הילדים מעצם טבעו: מלכתחילה זהו תיאטרון שהמבוגרים עושים עבור הילדים. ברוב המקרים כל העוסקים במלאכה הם מבוגרים, החל ממנהלי התיאטרון האחראים על עיצוב הרפרטואר ועל השיקולים האמנותיים והשיווקיים, עבור למחזאי, הבמאי, המעצבים, השחקנים, וכלה בקניינים – ועדות הרפרטואר למיניהן, המורים וההורים.
 הגדרת המטרה: הקניינים נוטים לראות את ה"חינוכיות" כערך עליון של הצגות הילדים. התיאטרון הוא מעין "שיעור מומחז". לגבי ההורים הוא לפעמים תחליף לבייבי-סיטר או ללונה פארק. ואיפה הכיף? החווייה?
 בחירות רפרטואריות: בדרך כלל מבוגרים בוחרים מה להציג ומה לקנות (ראה ערך "פטרוניות") על-פי אמות-מידה המקובלות עליהם (מה שטוב לילדים, חינוכי, מה שאנחנו אהבנו כשהיינו ילדים). גם כאשר המחזה מבוסס על סיפור מחייו של ילד, נקודת-המבט היא של מבוגר, בתוספת היבט חינוכי ולקח. תיאטרון כזה, בסופו של דבר, לא רק שאיננו חינוכי, הוא ההיפך מחינוך לאמנות ומשניא את התיאטרון על הילדים.

^^ז'אנר ביולוגי^^
תיאטרון ילדים הוא ז'אנר לעצמו, בעל אסתטיקה משלו, המותנית, בין השאר, בביולוגיה. הדבר תופס הן לגבי כללי הכתיבה הדרמאטית (המחזה) והן לגבי המימוש הבימתי (ההצגה).
 הגיל קובע: כך למשל – גודל השלפוחית משפיע על המבנה הדרמאטי. ככל שהילד קטן יותר, טווח הריכוז שלו קצר יותר ותכיפות הביקור בשירותים עולה. לכן יש להקפיד שאורך ההצגות לא יעלה על 30-50 דקות (כמו שידור טלוויזיה!) ושהמחזה יתבסס על יחידות התרחשות קצרות. סוגיית ה"התאמה לגיל" היא בעייתית ביותר. איך קובעים מה מתאים למי? בדרך-כלל מתברר, שהצגות טובות לילדים הן כאלה שגם מבוגרים נהנים מהן, כך שההנאה אולי צריכה להיות קנה-מידה עיקרי.

 ^^הסיפור,^^ (וחשוב מאוד שיהיה כזה!) יעוצב כמו בספר ילדים טוב: פרקים קצרים, ברורים, עם התחלה-אמצע-וסוף, כמו בכל מחזה עשוי היטב, ממש כמו שאריסטו המליץ וכמו בתיאטרון טוב למבוגרים – אבל במיניאטורה. בסיפור אין מקום לאמביוולנטיות מתמשכת – ילד קטן לא יבין. זה לא אומר שאין מקום לקונפליקט, לעומק. ככל שיתבגר – תגדל האמביוולנטיות וה"סופים" לא תמיד יהיו סגורים וחד-משמעיים. גם זה סוג של "חינוכיות": לא לכל דבר יש פתרון אחד בחיים, לא לכל בעייה יש פתרון בכלל. השקפה כזאת סותרת, כמובן, את תפיסת "החינוכיות" של המורים, הסוגדת ל"מסר" ול"מוסר השכל" חד-משמעי בסיום ההצגה.

 ^^החלל:^^ חוסר פורמליות בקשר שבין השחקנים לצופים חשוב מאוד הן בסגנון המשחק והן בעיצוב החלל של מקום ההצגה. על מנת להשיג בלתי אמצעיות צריך לטשטש את החייץ בין במה לאולם, רצוי לוותר על במה בכלל, לשמור על אינטימיות, להציג במקומות קטנים. גם כאשר יש צורך באולם עם במה, כולל מסך וחושך ופעלולים, רצוי שהאולם יהיה קטן ואינטימי. אולם גדול ומקצועי למבוגרים (הבימה או הקאמרי – כ- 1000 מקומות ישיבה) הוא אסון לילדים. תיאטרון לילדים ראוי שיהיה לו אולם משלו, המותאם לילדים: אולם קטן עם במה גדולה ומצויידת היטב ועוד אולם קטן, אלטרנטיבי, ללא במה כלל, כזה המאפשר יחסים גמישים בין השחקנים לצופים. ואינני מתכוונת לאינטימיות המיוזעת של הצגות הילדים האינטימיות-כביכול, המתרחשות באולם ההתעמלות של בית הספר או בגן הילדים, כשהילדים יושבים על הריצפה המלוכלכת והשחקנים מתחפשים לשחקנים. אירוע תיאטרוני חשוב שיהיה בו קסם, שיופקע מן היומיום, ולשם כך יש צורך בחלל מיוחד המוקצה לצורך זה.
המשחק - להתחנף לילדים: סגנון המשחק המתיילד המקובל לא פעם על שחקנים מבוגרים המגלמים ילדים או על מבוגרים בכלל כשהם פונים לילדים הוא אחת הרעות החולות בתיאטרון לילדים. ילדים מרגישים מיד כשמתחנפים אליהם והעסק כולו מתקבל כזיוף. אולי יש מקום ללמד בבתי-הספר למשחק מהו משחק לילדים, מכיוון שכל עוד רוב ההצ