סטניסלבסקי: סיפור שאינו נגמר

* סטניסלבסקי מדבר על זה שבתיאטרון התרחשות דרמטית היא רצף של פעולות הנובעות מתוך טקסט.
א. ^^אירוע:^^ הוא אינו הדרמה אלא הוא המעורר אותה ה "טיזר"
שיוצר בעייה שדרוש לה פיתרון מיידי
ב. ^^תגובה:^^ בעקבות האירוע נוצרת תגובה ,פעולה, הדרך לפתרון הבעיה.

במבט חטוף זה כל כך מוכר : ממש כמו בחיים הא ?

* סטניסלבסקי מדבר גם על הקשר בין ^^הצורה והתוכן^^ , הפנים והחוץ, הרוח האנושית ועלילת המחזה . כלומר: ההקשר בין קונספטים ויזואלים למחזה חייב לבוא מתוך הצדקה פנימית אמיתית ולא איזו הפלצה ביזארית של במאי \מעצב וכו', שלוקחת את המחזה למקום לא מקום, כגון חתונת הדמים בתוך מסגד אל עקצה בבגדי צלילה ירוקים זוהרים, ואחר כך קוראים לזה "קלאסיקה".

רגע, קונספט סוחף ומבריק של במאי גורם לי לא לישון יומיים. אבל זה חייב להיות ק ש ו ר למחזה ומעוגן היטב בעלילה.

* במהלך השנים שיטת סטניסלבסקי פותחה ע"י תלמידיו הישירים, וכטנגוב לדוגמא, מאסטרים שונים כגון לי שטרסברג וגם בארץ יש תלמיד דור שני לתלמידי סטניסלבסקי (מישא לוריא, שהיום מלמד בניסן נתיב ובעבר בבית צבי וחייו האומנותיים מוקדשים לשימור פיתוח וצמיחה מתוך השיטה) . בשנים האחרונות נוצרה קבוצה של אנשי תיאטרון צעירים, ברובם שחקנים , סביב מישא וביחד הם שוקדים על פיתוח השיטה והתאמתה גם לשנות האלפיים וגם לישראל: משימה מטורפת בזכות עצמה.

* מעבר להכל, בשורה התחתונה :מה שטוב עובד. וזה כלל לא חשוב אם השיטה היא של סטניסלבסקי, תיאטרון השמש, רינה ירושלמי או אנסמבל הקרשים של רמאללה.