מדיניות תרבות בישראל - כנס באר שבע

ציפי שוחט כתבה על זה מאמר ארוך ומנומק ב"הארץ" (לינק מצ"ב) ולא חסכה שיבטה גם ממני עצמי, שהנחיתי את המוב על "רשות עצמאית לתרבות" והצגתי נייר עמדה בנושא זה שהשתתפתי בהכנתו.
קראו והגיבו.
שוש אביגל


^^תרבות בלי אינטרסים^^
^^ מאת ציפי שוחט^^

רק החלטה אחת יצאה מכנס באר שבע ליצירה ומינהל: בקרוב תוקם מועצת תרבות חדשה בראשות עמנואל הלפרין. השר מתן וילנאי לא התייחס להמלצות דו"ח ברכה על שיטת התמיכה הציבורית בתרבות, שעמד במרכז הדיונים במועצה החדשה, שתחל לעבוד בינואר 2002, יהיו 17 חברים ותפקידה יהיה להתוות מדיניות תרבותית כוללת. ועדת חיפוש שמינה וילנאי (וכוללת את ויקי שירן, שמשון שושני, מירון איזקסון ומיכאל בן יאיר) תמליץ לשר על 17 חברי המועצה החדשה, שאמורים להיות אנשי ציבור נטולי אינטרסים בתחום התרבות, שאינם נציגים סקטוריאליים, ובעלי ראייה
תרבותית רחבה.
המועצה תחליף את זו הקיימת מאז 1959 ומספר חבריה נאמד ב200-150- איש. זו מועצה מסורבלת, ובשל גודלה מעולם לא התכנסה במלואה, ולא דנה בסוגיות של מדיניות תרבות
כוללת, אף שזהו תפקידה העיקרי. דיוניה התקיימו בעיקר במסגרת המדורים השונים, שגם הם רבי משתתפים ומסורבלים, ועסקו בעיקר בבקשות ובאינטרסים של נתמכים כאלה ואחרים נתמכים כאלה ואחרים.

המועצה הקיימת פועלת במתכונת כזאת, "שהמדיניות היחידה שלה היא בדרך כלל הנצחת המצב הקיים", כמו שנאמר בנייר העמדה שיזמה קרן ברכה לכבוד הכנס, "ושימשה חותמת גומי למעשיו ולמחדליו של מינהל התרבות, ובמיוחד לבלימת שינוי והתחדשות בתחום שכה זקוק להם". את נייר העמדה ניסחו חוקרי התרבות הד"ר שוש אביגל, הד"ר אילן בן עמי והד סלע, והוא הוקדש לזכרה של הד"ר שוש ויץ, שהיתה חברת הצוות בתחילת דרכו ועסקה בנושא זה במשך שנים רבות. באופן תמוה למדי, הד סלע היה גם יו"ר הוועדה לרפורמה ארגונית (שהיא אחת הוועדות שהוקמו בעקבות דו"ח חזון 2000, בראשות
הפרופ' זהר שביט), שמסקנותיה אינן עולות בקנה אחד עם נייר העמדה של קרן ברכה.

הצורך בשינוי של ממש במועצה היה נחוץ וברור, ולדעת וילנאי, הקמת מועצה חדשה תביא לתמורה במצב הקיים. ובכל זאת, ספק רב אם המועצה החדשה שיקים תרפא את התחלואים שהביאה עמה המועצה הישנה. עמדה זו הובעה על ידי רבים מבאי הכנס, ובהם מנהלים ונציגים של מוסדות ומחלקות תרבות בישראל.

התחושה היא שהמועצה תיצור דווקא בעיות חדשות: מכיוון שהיא תורכב מנציגים שאינם סקטוריאליים ואינם מזוהים עם תחום תרבותי מסוים, לפי מפתח שאינו ברור, קיימת סכנה שלא כל תחומי האמנות והתרבות ייוצגו בה (כפי שקרה במועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס, שאין בה כל ביטוי למוסיקה קלאסית). ריחוקם של חברי המועצה החדשה מהשטח ומספרם המועט יחסית עשויים גם לגרום לכך שהמצוקות והבעיות האמיתיות לא יבואו בה לידי ביטוי בעת קביעת מדיניות התרבות.

אולם זו לא היתה ההודעה היחידה בכנס שניסתה לעורר תחושה אופטימית. מנכ"ל משרד התרבות, אריה שומר, התחייב כי המשרד יסדיר תקציב תלת שנתי, מינואר 2002, כדי לאפשר למוסדות לתכנן תכנון רפרטוארי ארוך טווח. זו מטרה שכל מוסדות התרבות שואפים אליה, משום שהיום התקצוב הוא
חד שנתי וכפוף ללוח הזמנים של אישור תקציב הממשלה, כך שנמנע מהם
האפשרות לתכנון או פיתוח ארוכי טווח.

אולם הודעה חשובה זו נמסרה על ידי שומר תוך כדי חטיפת המיקרופון מידי
אחד מדוברי הפאנל בתחילת הכנס, ווילנאי אף הגדיר אותה אחר כך כיעד
ולא כהתחייבות. הקהל באולם הגיב בחוסר אמון להודעתו של שומר. "טרם
אושר התקציב לשנה זו, אז איך אתה מדבר על תקציב תלת שנתי?" נשמעו
קולות באולם.

גם הודעתו השנייה של שומר, שלפיה מוסד שיוכיח איזון תקציבי יקבל פרס
ייעול בסך 100 אלף שקל, זכתה לחוסר אמון מצד הנוכחים. חוסר האמון הזה
בין הקהל לנציגי הממסד ביטא את האווירה הכללית ששררה באולם, לפחות ביומו הראשון של הכנס. בניגוד לתחושת מנהלי מוסדות התרבות ונציגיהם ש"המצב רע", היתה איזו שביעות רצון כללית בקרב נציגי המינהל ומשרד התרבות שהשתתפו בכנס, ובראשם השר עצמו שטען כי התרבות דווקא התקדמה מאוד בימיו, התקציב גדל בזכותו, ומעולם לא התקיים כנס כזה שהעמיד את נושא התרבות לדיון ציבורי.

הכנס, שמתקיים זו השנה השנייה, ביוזמת קרן ברכה ובשיתוף משרד התרבות, גם לא היה חף מליקויים ארגוניים, במיוחד ביומו הראשון. עצם קיומו באוניברסיטת באר שבע, באולם גדול מדי (כ600- מקומות) יחסית למספר הנוכחים (כ300- איש), היה טעות. טוב היה לקיימו, למשל, בתיאטרון באר שבע, מוסד תרבות הנתמך בידי המדינה. גם הברכות שנשאו אישים שאינם
קשורים לעניין, כמו ראש העיר באר שבע ונשיא אוניברסיטת בן גוריון,
היו ארוכות מדי, מיותרות ולא הותירו זמן לשאלות.

הדיון המרכזי נסב על הצורך החיוני והדחוף ברפורמה ארגונית וחוקית בשיטת התמיכה בתרבות בישראל, שלכבודה הוכן נייר העמדה על ידי אביגל, בן עמי וסלע. במלים אחרות, איך לעשות סדר במערכת ולשנות את המצב הקיים במנגנון התמיכה באמנויות. הד"ר שוש אביגל הציגה את נייר העמדה והצביעה על הפגמים העיקריים בשיטה הקיימת: מחויבות המדינה לתקצוב התרבות אינה מעוגנת בחוק ונתונה לרצונו הטוב של השלטון המתחלף ולהסכמים קואליציוניים מזדמנים; למועצה לתרבות ואמנות, לכאורה הפוסק המקצועי העליון בתחום התרבות, אין מעמד חוקי, ולפיכך אין לה יכולת לאכוף את המלצותיה, והסמכות בפועל נתונה בידי פקידי מינהל התרבות.

עניין סמכותם הרחבה של פקידי המינהל עלה פעמים אחדות בדיוני הכנס וזכה לקריאות ביניים נוקבות. חבר הפאנל יוסי פרוסט, למשל, שהיה בעבר ראש מינהל התרבות, ציין לגנאי את העובדה כי פקידי המינהל זוכים לקביעות בתפקידם, ולעתים הם ממלאים אותו במשך 30 שנה. גם הד"ר נסים קלדרון, חבר פאנל נוסף, מעורכי כתב העת "מקרוב", התבטא בחריפות נגד עובדי המינהל, והציע להקים מועצת תרבות לכל תחום, כדי להפחית מכוחם של הפקידים.

הד"ר אביגל הציגה בנייר העמדה שלוש חלופות לשיטה הקיימת, שלכל אחת