מרוב אהבה שותק

את הבשורה על מותו של יוסי בנאי שמעתי ממישהי שעל פי רוב מתקשה להתרגש. הפעם משהו בפניה רחש לשם שינוי, חרף הפער המנטלי, התרבותי והביולוגי בינה ובין הסורמאלו הגדול. שאלתי "באמת?", השאלות הטיפשיות לנוכח בשורות מעין אלו, ולא הגבתי.

רבע שעה לאחר מכן, באיזו מסעדת פועלים אחר הצהריים, השמיעו ברדיו את "אני וסימון ומואיז הקטן", שיר שיכול לייצר נוסטלגיה אפילו מגרביים. מכל דבר. הערגה לעבר שמציפה את הבנאדם לנוכח הקול, המלודיה והמילים בשיר הזה בלתי נתפסת כמעט. אני זוכר את עצמי מתרגש ומבקש להחזיר לי את מואיז שלי כבר בתום בית ספר יסודי. אני לא רוצה לפרט איך הגבתי כששמעתי את השיר לאחר יום הולדתי האחרון.

יוסי בנאי שנפטר אתמול הוא כמובן יותר משיר אחד, גדול ככל שיהיה. "שיכור ולא מיין" הוא כבר כמעט ספר קהלת מבחינת הפילוסופיה בו, השיר הכי אופטימי בעולם בעצם. בפשטות, זהו היופי שבפשטות. כך, בין הנוגות של ימי מואיז הקטן, לבין השמחה המתפרצת של השיכור מהחיים – שמחה כפי ששמחה צריכה להיות, ללא שום נימוק נסיבתי, סתם התפעמות מהרגע - אני זוכר את בנאי, הבנאי הגדול מכולם, לטעמי.

יוסי בנאי שנפטר אתמול הוא כמובן גם יותר משני שירים, גדולים ככל שיהיו. "סוראמלו הגדול", התיאטרליות שלו, ההצגות, הכתיבה, ההומור, חיתוך הדיבור – אבל אתה לא באמת צריך להיות בקיא בביוגרפיה המקצועית של הבנאדם הזה בכדי להכיר אותו. מין מזיגה מוצלחת ונדירה בין ישראלי, יהודי וערבי. כל התנהלותו שידרה מזרח תיכון חדש במובן העתיק והאצילי של המושג. משהו בין ירושלים לתל אביב, מבלי לאבד את הקסם שבשני העולמות. בשנה האחרונה ראיתי אותו כמה פעמים משוטט בכיכר מסריק, ביחד עם נכדו או שמא היה זה בנו הקטן, אינני יודע, אבל תמיד כשצפיתי בו צועד, בלי למהר, בלי להסס, נעצרתי לרגע. כי יוסי בנאי היה מהאנשים האלה שאתה לעולם מתייחס אליהם בכבוד. היה בו משהו אמיתי, אולי האותנטי האחרון.

מותו של בנאי הוא חוליה נוספת בשרשרת האבידות של ענקי הקומה, בפוליטיקה ובתרבות הישראלית, בשנים האחרונות. גם מעצם היותם ראשוניים, מוכרחים להודות, וגם כי באמת היה בהם משהו אחר. משהו באנרגיה המפעמת בדור שנולד לתוך אידיאולוגיה ברורה. ולא משנה מהי. מסופקני אם הנכד שלי, בעזרת השם יש לומר, ישתהה ויעצור כשיפגוש את יהודה לוי עוד 50 שנה. אם כי אולי.

בניגוד לרבים וטובים, בנאי לפחות זכה לתהילה בעודו בחייו. לא בגלל פרס ישראל שקטף, אלא בהכרה הציבורית היומיומית. הוא אומנם נחבא אל הכלים באופיו, אבל משהו ממנו קרן בכוח בכל רגע. יש אנשים שגדולתם היתה בכך שהם הילד הנצחי. עזר ויצמן, למשל. יוסי בנאי הרבה יותר מזה. הוא היה דווקא המבוגר הנצחי, המבוגר שלא מזדקן. הבלורית הלבנה, העגה הירושלמית, הסטייל הצרפתי, ההומור של פעם שהחזיק גם בהווה – בעיני אנשים צעירים הוא נולד כזה, הסבא הטוב והמוכשר. כזה הוא גם יישאר בזיכרוני.