גם אשה יכולה לרצוח

גיל רונן מסביר לנשים שרצח הוא רצח. אשה שהורגת את בעלה העיוור בהשלכת אגרטל ראוייה לעונש זהה לבעל שרצח את אשתו

גיל רונן

כלי התקשורת דיווחו השבוע, כי אדם נכה, תושב אזור חדרה, נרצח בברוטאליות על ידי אשתו. על פי הדיווחים, האיש סבל קשות ממחלת הסכרת: הוא היה קטוע רגל ועיוור. מדבריהם של בני משפחתו עלה כי בשנים האחרונות נהג להוציא עליהם את תיסכולו וכעסיו באמצעות מילים קשות, כפי שקורה לפעמים לאנשים חולים מאוד: לא כולנו עשויים מחומרים כל כך חזקים וטובים, שאנו מסוגלים להתענות בייסורים בלי להוציא את הכאב על הסביבה.

נניח שטענת האשה והילדים נכונה, והאיש התנהג כלפיהם בצורה מגעילה, למרות שסעדו אותו. זה לא משנה את העובדה שהוא נרצח באלימות קשה. אשתו לקחה אגרטל כבד והטיחה אותו בראשו. הוא נפצע אנושות, גסס במשך יומיים ומת. זהו רצח, נקודה. את האשה צריך להעמיד לדין בגין רצח ולהשאירה במעצר עד תום ההליכים, כפי שנוהגים בכל רוצח אחר. את זכרו של הקורבן – שגופתו הקטועה והפצועה טרם התקררה – צריך לכבד, ולו רק מפני שאינו יכול לתת את גירסתו. בשום אופן אסור לנסות ולהצדיק את רציחתו.

נניח שהאיש "שיגע" את רעייתו בדרישות שונות והטיח בה עלבונות קשים. נגיד שבאמת השליך לעברה מאפרה, כפי שהיא טוענת (להזכירכם, האיש היה עיוור). נאמר שמשימת הטיפול בו הפכה בלתי אפשרית. אפשר היה לנסות למצוא עבורו מוסד סיעודי. אפשר היה לפנות לרווחה, או לעיתונות אפילו. אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים, חוץ מלהטיח אגרטל כבד בראשו ולרצוח אותו.

רציחות תמיד יהיו. אבל חברה שמתירה רצח ומגוננת על רוצחים היא חברה חולה. מאז נודע דבר הרצח, מתחרים כלי התקשורת זה בזה, מי יצדיק את הרצח בצורה יותר גורפת. כבר בכותרות הדיווחים הראשוניים הקפידו אתרי החדשות לקבוע שהרוצחת היתה "קורבן התעללות". מפקד תחנת המשטרה המקומית התראיין לטלוויזיה ודיבר כאילו היה סניגורה של הרוצחת, ולא האיש המופקד על שמירת החוק באזור. מגיש תוכנית אקטואליה שאל את השוטר מדוע בכלל היה צריך לעצור את האשה. והכל, בדינמיקה ידועה מראש, מוביל לקראת הרגע שבו תשוחרר האשה לביתה, אחרי כמה ימים במעצר. בהמשך, אשמת הרצח תומר בהריגה, היא תקבל עונש מופחת ותצא לחופשי כעבור זמן קצר. זה תמיד ככה, במשפטי נשים רוצחות, ואין שום סימן שזה יהיה אחרת במקרה הזה.

הרצון לרחם על נשים הוא רצון טבעי, במיוחד אצל גברים. אבל חוסר היכולת להבין שנשים אינן קדושות, ושיש נשים רעות שראויות להיענש – זהו כבר סוג של בעיה נפשית לאומית, המעידה על כשל בהתבגרות של העם הזה. משהו באופי של העם הזה, ביחד עם האידיאולוגיה הפמיניסטית המקדשת את דמות האשה, הוביל אותנו למצב הזה, של עיוורון מוסרי חמור כל כך, שאנו מצדיקים רציחות ברוטליות של אזרחים. מעולם – גם בימים המצ'ואיסטים והמיליטריסטיים ביותר שידעה מדינת ישראל – לא העז איש להצדיק רציחת נשים, כפי ששוטרים, פוליטיקאיות וכלי התקשורת עושים כיום במקרים של רצח גברים.

הפמיניזם הוא אידיאולוגיה חזקה ופופולארית, שמציעה למאמיניה ראיית עולם פשוטה של טוב ורע, שחור ולבן: הגברים והגבריות הם תמצית הרע, הנשים והנשיות הן תמצית הטוב. האידיאולוגיה הזו מבלבלת בכוונה בין כוח פיזי לבין ברוטליות, בין פוטנציאל לאלימות לבין אכזריות, בין עדינות וחולשה לבין טוב לב. אבל האמת שבגופו של הר-אדם שעיר ושרירי, בגובה שני מטר וברוחב דומה, יכולה לשכון נשמה טובה ועדינה, ואילו בגופה של אשה עדינה ושברירית יכולה להסתתר נפש שטנית. זה ההבדל בין קריקטורה לבין מציאות.

כוח השכנוע הפמיניסטי נשען על שימוש מיומן בעיוותים סטטיסטיים ובטכניקות של תעמולת המונים. לאידיאולוגיה המגדרית יש נציגות חזקה באקדמיה ובתקשורת, ולאזרח מן השורה אין שום דרך לדעת אם הנתונים שמועברים לו הם נתוני אמת או דיס-אינפורמציה. קחו למשל את הטענה לפיה יש בישראל 200 אלף נשים מוכות. כולכם מכירים אותה, מן הסתם. האם מישהו יכול להצביע על המחקר שממנו היא לקוחה? התשובה היא לא, כי אין מחקר כזה. אני וחברי בארגוני הגברים החדשים – "הקול הגברי", "הפורום למען עתיד ילדינו" ו"מטה המאבק למען האב הגרוש" – עשינו עבודת מחקר מעמיקה בנושא, וגילינו שהמספרים האלה פשוט מאוד הומצאו על ידי פעילות פמיניסטיות לפני כעשרים שנה, ומאז הם ממוחזרים על ידי העיתונות.

מאות מחקרי אמת שנערכו לגבי אלימות במשפחה מראים שנשים יוזמות יותר ממחצית תקריות האלימות הפיזית בין בני זוג, ושהן אחראיות לרוב מקרי ההתעללות בילדים. אם כוללים בהגדרת האלימות גם התעללות נפשית, כלכלית ומשפטית – כפי שנהוג היום לעשות – אזי ברור לחלוטין שנשים אינן פחות אלימות מגברים, במערכות זוגיות ומשפחתיות. המחקרים גם מראים שתמונת האלימות במשפחה היא בדרך כלל תמונה של הסלמה הדדית בין בני זוג ולא של מתעלל רשע לחלוטין וקורבן תמים לגמרי.

גם בנושא רציחות הנשים נעשה שימוש מניפולטיבי. בישראל מספרם של רציחות בני ובנות זוג נמוך מאוד יחסית: על פי הסטטיסטיקה המשטרתית, בשנים האחרונות נרצחות 12 נשים בממוצע על ידי בני זוג, וכשניים או שלושה גברים נרצחים על ידי בנות זוג, מתוך אוכלוסייה של שבעה מיליון. כל המקרים האלה גם יחד מהווים פחות מרבע של אלפית של אחוז מהאוכלוסייה (0.00025%). זו לא "מכת מדינה" אלא תופעה זניחה סטטיסטית, המתרחשת בדרך כלל בקרב אוכלוסיות מצוקה. אין שום הצדקה לעשות הכללות לגבי כשלושה מיליון גברים, ליטול מהם את זכויות האזרח היסודיות שלהם (הנחת החפות, הזכות למשפט צדק, הזכות לכבודם ורכושם, הזכות לגדל את ילדיהם, הזכות לשאת נשק להגנה עצמית ועוד) ולהענישם קולקטיבית בגלל תריסר גברים שיכורים, אומללים, אחוזי קנאה ומוטרפים. אסור לנו להסכים לכך.

כאשר מנטרלים את השפעת התעמולה ומסתכלים שוב על מקרים כמו הרצח בחדרה, ברור לחלוטין שתגובת המשטרה והתקשורת היתה שגויה. אם התעללות נפשית בבן זוג מצדיקה רצח, מה נאמר לגבר שאשתו לועגת לו ומתגרה בו, מרחיקה אותו מהבית באמצעות צו משפטי הנשען על תלונת כזב, מכניסה למיטתו גבר אחר, מוציאה ממנו דמי מזונות בגובה המשכורת שלו ומונעת ממנו לפגוש את ילדיו? האם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully