מכתב גלוי למזכיר יד מרדכי

יוסי שחר שלום רב.

בראיון אתך ("מקור ראשון" לפני כשבועיים) תיארת היטב את המצוקה שלכם מאז הנסיגה, התואמת באופן בלתי מפתיע את תחזית הרמטכ"ל בוגי יעלון בדבר ה"רוח הגבית לטרור" שתיווצר בעקבות עקירת הישובים ויציאת צה"ל. בנוסף לזריקת המוטיבציה האדירה, איפשרה הנסיגה למחבלים להתקרב 'ולכבד' אתכם בכל הארסנל שקודם לכן היה מנת חלקם של התושבים שגורשו. כעת יצרו הערבים מסביב לחבל עזה 'רצועת אי בטחון', שרוחבה כטווח הרקטות, אתם נמצאים עמוק בתוכה וחייכם הפכו הפקר, כשהחור התקציבי של 10 מיליארד השקלים שהותירה הרפתקאת ההתנתקות מונעת תקציבים אפילו למיגון בית הספר וחדר האוכל שלכם.

מצבכם אינו קל, כי בנוסף לתנאים הבעיתיים בשטח, נמצאת צמרת המדינה וצה"ל בהלך רוח של חידלון ובריחה, ללא רצון לחימה והגנה אפילו על עצם הקיום.

בניגוד לדמגוגיה של הפוליטיקאים וכפי שאפילו בקיבוצים מתחילים להבין, הויתורים לא הובילו להתקדמות לשלום, אלא להיפך. הפירוש הפלסטיני לנסיגה אינו מכיר תודה לנדיבות הישראלית, אלא מביא אותם למסקנה שדרך המלחמה עדיפה, מסקנה שכבר העלתה את החמאס לשלטון. תותחי צה"ל המגיבים אינם נותנים פתרון, אלא ממררים דווקא את חייכם. מי כמוכם יודע עד כמה הנסיון לעצור את הירי עליכם ע"י הפגזת שטחים ריקים אינו אלא עוד ספין שלטוני המיועד לרמות רק את הישראלים, שכאילו נעשה משהו לעצירת הטרור הארטילרי, ובמיליונים שעולה פעילות הסרק הזו ניתן היה למגן אתכם מזמן.

לא נעים, אך האמת המביכה היא שהדרך היחידה לעצור את ההתקפות עליכם היא לחזור אל השטח שממנו יצאנו רק לפני כמה חודשים, כדי להרחיק את חוליות הקסאמים וגם לבנות מחדש את הישובים, ולו רק כדי למחוק את ההישג המוראלי של הטרור.

אין ספק, כי הממסד, שהציג את ההתנתקות כהישג, אינו שש להכנס חזרה לעזה כי תהיה בכך הודאה בגודלו של הכשלון. את מחירו של משחק הכבוד הזה אתם משלמים יום יום.

"כל מה שאפשר לעשות בשקט כבר עשינו. שלחנו מכתבים... דיברנו... ברור שאי אפשר שהמצב ימשך ככה". המשפט הזה שלך נשמע מוכר. אמרו אותו קודם אנשי גוש קטיף, שחטפו הרבה יותר מכם ושצה"ל, שגירש אותם ביעילות מפתיעה, לא עשה במשך שנים כמעט דבר כדי לעצור את סיוטם המתמשך. כעת הם גורשו עם פיצויים ואתם נותרתם לבדכם לספוג את התוצאות.

בהמשך דבריך אמרת שאתם שוקלים לצאת להפגין בירושלים ואף לחסום צמתים. הרשה לנו, חברי ואני, בוגרי הפגנות ותיקים, לחסוך לכם את המאמץ. השלטון האטום למד להתעלם מהפגנות. חבל לכם על הזמן ועל הכסף. ובאשר לחסימת צמתים – לא תוכלו לגייס כח אדם כדי לבצע פעולה כזו ברמה שתפריע לעסקנים מירושלים. הנוער שלכם אינו בנוי למאבק הכולל מעצרים ומכות משוטרים, למרות שאתם כנראה לא תזכו למנת הרשעות והשנאה שאנחנו חטפנו מ'מערכת החוק' והתקשורת. יש להניח כי כשמדובר בילדי קיבוצים, השופטת פרוקצ'ה לא תגייס את מנת הרוע הדרושה למעצר של בני 13 עד תום ההליכים.

אם כך מה עושים?

הרשה לי לתת לך עצה בחינם. הדבר היחידי שבו יכולים אתם לאיים על הממסד הוא סיכון המשך מסע החורבן שהוא זומם. קח כמה אנשי ציבור מישובי מערב הנגב, ערכו מסע הזדהות מתוקשר עם פליטי גוש קטיף, עברו בישובי יו"ש ושחררו כמה הצהרות על האסון שגרמה ההתנתקות. בנוסף, שרטטו על מפת הגדר 'רצועת אי ביטחון' של טווח הקסאם וקיפצו לביקור אצל ראשי רשויות מסביב לקו הירוק. בקרו אצל ראשי עיריות ירושלים, כפר סבא, חדרה, בית שאן, פתח תקוה, ערד, מודיעין, עפולה וכל הישובים שביניהם ועדכנו אותם על גורלם הידוע מראש בעקבות ה"התכנסות" של אולמרט.

יש להניח כי עצם הכוונה לעשות פעולה מעין זו תביא לכם לאלתר את התקציבים הדרושים למיגון מקיף של ישוביכם ושרק לא תקלקלו את הבריחה הבאה. אבל פעולה כזו תכניס אתכם לכמה דילמות. ראשית, האם הדבר עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלכם שבמרכזה עומד גירוש המתנחלים? מה יותר גרוע? לחטוף קסאמים או לעצור את הגירוש? הרי צהלות השמחה לאיד שנשמעו בחלק מהקיבוצים בתקופת הגירוש עדיין מהדהדות.

בעיה מוסרית נוספת היא - מה תעשו אם תקבלו את תקציבי המיגון? האם תתריעו בפני הקרבנות העתידיים של ה"התכנסות" על הגורל המר המצפה להם, או שתשבו בשקט ותנסו להציל את נפשותיכם הפרטיות?

המחיר על היציאה מעזה, שלמרבה הצער אתם משלמים כעת, נקבע מזמן - כשאתם לא השמעתם את קולכם למען אחיכם בגוש קטיף כשהם נזקקו לכל תמיכה.