חוק יסוד: הזכות ללמוד

פורסם ב"הארץ"
בתאריך: 19/05/2000

אחד השינויים החברתיים-התרבותיים המבורכים בישראל בעשור האחרון הוא הגידול העצום בביקוש ובהיצע של השכלה גבוהה לכל סוגיה. ב-1990 למדו בכל המוסדות להשכלה גבוהה 76 אלף סטודנטים, וכעבור עשור הם מנו 165 אלף. השינוי הזה אף דרמטי יותר אם מביאים בחשבון את הירידה הגדולה במספר הנדחים: %34%-30לפני עשור, %19 כיום. אבל נראה כי הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה (בעיקר האוניברסיטאות הוותיקות) והממשל עדיין לא הבינו את משמעות השינויים במפת ההשכלה הגבוהה בהקשרם החברתי והכלכלי הרחב.
לדוגמה - התמקדות ראשי האוניברסיטאות הוותיקות ומשרד החינוך במאבקים על משקל בחינות הבגרות, ציוני בתי הספר ובחינות הכניסה (ה"פסיכומטריות") למוסדות. אחת הסוגיות היוצרות את הקונפליקטים סביב ההשכלה הגבוהה נובעת מעליית רמת החיים, מתביעות המבנה התעסוקתי ומשינויים ערכיים נוספים; כבר אין די בהשכלה תיכונית, היא אינה רלוונטית בשוק העבודה, וכיום כמעט בכל עיסוק שאינו עבודת כפיים נדרש לפחות תואר ראשון, או אף שני. לכן על המדינה לפעול למען הרחבת חוק חינוך חינם (ואולי גם חובה) בשלוש או ארבע שנים נוספות. כדאי מאוד שישראל תהיה מהחלוצות בתחום הזה.
הכוונה כמובן בעיקר למכללות. המכללות יכולות ואף חייבות להיות לא סלקטיוויות, בדומה לשיטה המוצלחת מאוד שנוקטת כיום האוניברסיטה הפתוחה (רשומים בה כ-32 אלף תלמידים). תפקידה של השכלה אקדמית ראשונית זו צריך להיות משולש: להשלים ולתגבר את שהחסירו השלבים הקודמים במערכת החינוך, הן בהשכלה כללית והן בשפה האנגלית, העברית ומתמטיקה; להקנות ידע ומיומנויות בתחום אקדמי-מדעי מוגדר, אם מדעי הרוח, החברה, המשפט והאמנויות, ואם במדעים המדויקים והטכנולוגיים; להכין את המועמדים ללימודי המשך אוניברסיטאיים. אפשר גם להקים מכללות מגזריות (ערביות, דתיות-לאומיות, חרדיות וכו') בתנאי שיוקצו בהן די שעות לימוד ברמה מספקת כדי שיתמלאו שלושת התפקידים שנמנו לעיל.
מיסוד דרג ביניים כזה בין בית הספר התיכון ללימודים אוניברסיטאיים ישנה לחלוטין את מבנה האוניברסיטאות ואת תפקודן, דבר שיחייב לשנות את הקריטריונים לתקצובן. התקצוב וההערכה יצטרכו להתבסס על רמת המחקר והפרסומים של אנשי הסגל, בדומה לתקצוב, ההערכה והדירוג של המוסדות בבריטניה.
התפשטותן המהירה של המכללות היא תופעה חברתית מבורכת. אבל עד כה לא נוצרה חלוקת תפקידים ברורה וממוסדת בינן ובין שבע האוניברסיטאות הוותיקות. כיום פועלות שמונה מכללות אזוריות בחסות האוניברסיטאות (שלומדים בהן 7,000 סטודנטים), 19 מכללות להכשרת עובדי הוראה (18 אלף סטודנטים), ארבע מכללות אקדמיות כלליות (5,000 סטודנטים), שתי אקדמיות ועוד שני בתי ספר גבוהים לאמנות (יותר מ-3,000 סטודנטים). את כל אלה מתקצבת ומממנת המדינה, לפחות חלקית.
תופעה חדשה עוד יותר היא הופעת המכללות הפרטיות המוכרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה אך אינן ממומנות על ידה. במוסדות האלה לומדים קרוב ל-14 אלף סטודנטים לתואר ראשון ועוד כ-400 לתואר שני (במכללה למינהל). מלבד כל אלה יש מספר לא ידוע של מוסדות לא מוכרים, בחלקם שלוחות של אוניברסיטאות ומכללות מחו"ל, שרובם מחלקים תארים מפוקפקים (שמידת חוקיותם אינה ברורה). כל מערכת השכלתית ראויה בנויה על הייררכיה, והייררכיה זו חייבת להיות ידועה לכל ה"צרכנים": סטודנטים בפוטנציה ומעסיקיהם. אם פותחים את "שוק" ההשכלה לתחרות, זכותו של הציבור לדעת את ערכה הממשי של כל תעודה ותואר על פי ערכו הממשי של המוסד שהעניקם. כלומר, אם כיום לומדים קרוב ל-50 אלף סטודנטים במכללות השונות, קרוב ל-%30 מכלל הלומדים, נראה שהשיעור הזה צריך להיות הפוך. רצוי שרוב הלומדים לתואר הראשון יעשו זאת במכללות.
הפרדה קונצפטואלית בין המכללות לאוניברסיטאות תשיב את תפקידן האמיתי והייחודי של האוניברסיטאות, שהוא עקרונית שונה מזה של המכללות - בראש וראשונה לקדם את הידע, את המחקר המדעי הטהור ואולי גם היישומי (אפשר שבתחום הזה עדיפה שיטת מכוני המחקר העצמאיים), ולהכשיר חוקרים ומורים מעולים ככל האפשר בכל תחומי הידע גם למערכת המכללות.
האוניברסיטה היא מוסד אליטיסטי במהותו; עליה לקבל רק את בעלי היכולת והכישורים האינטלקטואליים הגבוהים ביותר, המתאימים לחשיבה מופשטת, ביקורתית ומדויקת הנדרשת במחקר, בעלי מוטיווציה ומיומנויות הנדרשות בכל תחום.
אלא שהאליטיזם הזה, אין פירושו הומוגניות במוצא האתני, הלאומי, התרבותי או המעמדי של הסטודנטים והמרצים-החוקרים. עד כה טושטשו באוניברסיטאות שני מושגי האליטיזם, ולפחות מבחינת התוצאות, השאיפה למצוינות תורגמה לפחות חלקית כסלקציה חברתית מודעת או לא מודעת של המערכות האוניברסיטאיות בכל הרמות. תוצאת הסלקציה הזאת אינה רק מקוממת, פוגעת בתדמית האוניברסיטאות ומקשה עליהן לעמוד בלחצים הפוליטיים והציבוריים הגוברים - היא פוגעת במשימותיהן המקוריות.
האוניברסיטאות הגדולות נשארו הבועה הבולטת האחרונה בישראל של האי-שוויון החברתי לסוגיו. ככל שעולים במדרג המערכת הכוללת של ההשכלה הגבוהה - מהסטודנט בשנה הראשונה ועד לפרופסורים מן המניין - הולך ומחמיר העיוות בייצוגם המעמדי, האתני, הלאומי והמגדרי של כלל המשתתפים לעומת מספרם באוכלוסיית ישראל. האוניברסיטאות הן אולי המעוז האחרון שבו עדיין שולט הגבר היהודי ממוצא אשכנזי, שאף משאיר רושם - בצדק או שלא בצדק - של מי שממשיך להיאבק על המשך מעמדו.
האוניברסיטאות הן תוצר מובהק של האליטה האינטלקטואלית, בעיקר החילונית, של העולם המערבי. אליטה זו היתה גם מקור הגיוס הכמעט בלעדי של הסטודנטים ושל אנשי הסגל. ואולם, עם ההשתנות החלקית של פרופיל המבקשים להתקבל, המתקבלים בפועל ואף מקבלי התארים של האוניברסיטאות בישראל - כלומר תהליך תיקון ייצוגם של הנשים, המזרחים וקמעה גם של הערבים על פי משקלם באוכלוסייה

כמעט לא השתנה הפרופיל הסוציו-אקונומי של סגל האוניברסיטאות.
יש לתופעה הזאת שני הסברים. האחד, שרק טבעי שתחלופת סגל האוניברסיטאות הוותיקות