ב-27 באוקטובר 2004 לבשה בוסטון חג. קית' פולק הגיש את הכדור האחרון, דאג מינטקייביץ' אסף אותו עמוק בתוך הכפפה בבסיס הראשון. אחרי 86 שנה יכלו אמצעי התקשורת להכריז: "הבוסטון רד סוקס - אלופי העולם".
עיר השעועית היתה באקסטזה. חמישה מיליון איש, קרוב לכל אוכלוסיית מדינת ישראל, הגיעו מכל רחבי ארה"ב להשתתף בחגיגות. אליפות בבייסבול היא לא משהו שמישהו כבר האמין שיראה בעיר. "הרד סוקס הרגו את אבי, כעת הם רודפים אחריי", אמר העיתונאי מרטי נולאן וביטא היטב את התחושה בעיר. בוסטון הייתה המרפי של הבייסבול: אם משהו רע יכול לקרות, הוא יקרה.
המשולש ברמודה של שחקני הרד סוקס
18 שנה לפני כן, המשהו הרע הזה אכן קרה. ה-25 באוקטובר, 1986, משחק 6 ב"שיי סטדיום" מול הניו יורק מטס. בוסטון מוליכה 2:3 בסדרה. ניצחון אחד יסדר אליפות ראשונה אחרי 68 שנים. רוג'ר קלמנס הגיש היטב במשך שבעה אינינגים, ויצא לפתע. לאף אחד לא ממש ברור עד היום אם קלמנס ביקש לצאת או שהמאמן ג'ון מקנמארה הוציא אותו החוצה, אבל קלמנס ספג במשך שנים ביקורת על הפרישה הזו.
במצב של 2:3 השוו המטס באינינג השמיני מחבטת הקרבה של גארי קרטר. בתשיעי לא הצליחו שתי הקבוצות לרשום ריצה, והמשחק נכנס לאינינג העשירי, הזכור והמדובר ביותר בתולדות הבייסבול.
דייב הנדרסון חבט להומראן, ומרטי בארט הכניס את ווייד בוגס הביתה. בוסטון עלתה ל-3:5, שלושה אאוטים מהאליפות. בתחתית האינינג הצליח המגיש קלווין שיראלדי להוציא במהרה את וולי בקמן וקית' הרננדז. עוד כדור אחד, ובוסטון אלופה.
ואז החל שיראלדי להתבלבל. קרטר עלה על הבסיס ואחריו קווין מיצ'ל חבט לסינגל. הקהל ב"שיי" החל להתעורר. הריצות המשוות על הבסיסים. ריי נייט כבר נקלע לספירה של 0:2 אבל הצליח לחבוט חזק למרכז, קרטר נכנס ומיצ'ל התקדם לבסיס השלישי. 4:5. שיראלדי הוחלף על ידי בוב סטנלי, שהתעמת עם מוקי ווילסון. סטנלי הגיע עם ווילסון לספירה של 2:2, ואחרי עוד שלוש זריקות ידה כדור שעבר את התופס בגלל הגשה פראית. מיצ'ל נכנס הביתה. 5:5.
ואז בא הרגע המכונן בהיסטוריה של שחקן הבסיס הראשון, ביל באקנר. רגע שבעקבותיו נעשה עוול עצום וטראגי לשחקן טוב, יציב ואמין. ווילסון וסטנלי המשיכו להיאבק, עד שהשחקן חבט כדור חלוש, שגרתי, לכיוון הבסיס הראשון. באקנר הגיע לשם לאסוף אותו. ווילסון היה שחקן מהיר, לבאקנר היו בעיות קרסול וברכיים, אבל עדיין - זה לא כדור שצריך להוות בעיה.
אלא שהדרדל'ה התגלגל והתגלגל, וחלף בין הרגליים של באקנר. נייט רץ כשהקסדה שלו כבר לא עליו מרוב האופוריה. כך תיאר זאת שדר NBC, וין סקאלי האגדי (תרגום חופשי): "ועכשיו הריצה המנצחת על הבסיס השני. עם שני אאוטים, שלוש שתיים לווילסון. כדור קטן מתגלגל לבסיס הראשון...מאחורי השקית...זה עובר בין הרגליים של באקנר! הנה בא נייט והמטס מנצחים!" ולאחר המשחק אמר סקאלי על תצלום התקריב של באקנר על הספסל: "תמונה אחת שווה יותר מאלף מלים. יותר ממיליון מלים, ויותר מכך - ראיתם סיום מוזר למשחק 6 בוורלד סירייס. המטס לא רק נותרו בחיים, הם ניצחו וישחקו במשחק 7 מול הרד סוקס".
המטס ניצחו 5:6 והשוו את הסדרה ל-3:3. יומיים אחר כך בוסטון עלתה ל-0:3 באינינג השני, אבל היה ברור שזה לא זה. המטס השוו, עלו ליתרון 3:6 שצומק, אבל הוסיפו שתי ריצות, כשג'סי אורוסקו הגיש את הכדור האחרון. 5:8 למטס, 3:4 בסדרה. ביל באקנר - האיש הכי שנוא בעת החדשה בבוסטון.
מסע צלב מוגזם
באקנר המשיך לשחק בייסבול לאחר אותה שגיאה ארורה. את העונות שלאחר מכן בילה בטיולים בין בוסטון לטורונטו ולקנזס סיטי. את הקריירה הוא סיים ב-1990 ברד סוקס ואחר כך פרש לאחר 21 שנות קריירה במקצוענים.
עד כמה היה שנוא באקנר בבוסטון? ב-2004, כשהוציא קוונטין טראנטינו את "קיל ביל", מיד הודפסו חולצות שהופצו באי.ביי. עם הסלוגן "קיל ביל באקנר". 18 שנים אחרי, עדיין לא שכחו את השגיאה ההיא. באקנר הפך למושג נרדף ללוזר ולמקרים לניתוח באוניברסיטאות ולירידה מהוגנת ב"סימפסונס". הוא עצמו עבר לבויזי, איידהו, שם גידל את ילדיו, תוך שהוא שומר על דממת אלחוט. הכדור המפורסם נמכר במכירה פומבית ב-93 אלף דולר לשחקן צ'רלי שין.
מייד לאחר הזכיה של הרד סוקס ב-2004 התראיין באקנר באמצעי התקשורת, לאחר ששמר על שתיקה ארוכה. אוהדי הרד סוקס הפיצו כרוזי ענק באינטרנט ובחוצות העיר: "אנחנו סולחים לך, באקנר".
"על מה הם סולחים לי", שאל בראיון, "הרגתי מישהו? רצחתי מישהו? אם מישהו צריך לסלוח זה אני להם, לא הם לי. על כל מה שעשו לי בשנים שאחרי השגיאה ההיא, הם צריכים לבקש סליחה". על הזכיה של הרד סוקס ענה: "לא, אני לא שמח בשמחתם. אני לא מרגיש הקלה. הרד סוקס של 2004 זכו, לא אלה של 1986. אם הייתי זוכה אז, הייתי שמח. אבל היום הוא לא יום של אושר עבורי".
באקנר לא אשם
באקנר נתפס בגלל הטעות ההיא כשעיר לעזאזל, למרות שהאשמה הגדולה במשחק נופלת דווקא על שיראלדי, שלא יכול היה להוציא את האאוט האחרון, וסטנלי, שהכדור הפראי שלו הכניס את מיצ'ל הביתה. למה דווקא באקנר? כי הוא האיש שעשה את הטעות האחרונה. במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
ESPN קלאסיק הוציאה ב-2005 רשימה של חמש סיבות מדוע אסור להאשים את באקנר בטעות ההיא, כששתיים מהסיבות (שיראלדי וסטנלי) צוינו למעלה: הלא אם המשחק כבר ברח מהישג יד, מדוע באקנר הוא הקורבן?
אבל מלבד זו היו עוד שלוש סיבות:
1. קלמנס עזב אחרי שבעה אינינגים באופן מסתורי. הוא מתעקש עד היום שלא רצה לצאת, אבל עדים ומקורות שהיו קרובים אז לרד סוקס טוענים שכן. לו היה נשאר, יש סיכוי שהיתרון היה נשמר. ועם זאת, מצידנו יש לציין שגם את קלמנס קשה להאשים, כי כולם זוכרים מה פדרו מרטינז עשה ב-16 באוקטובר 2003 כשגריידי ליטל התעקש להשאיר אותו במגרש במשחק מול היאנקיז.
2. ווילסון היה שחקן מאוד מהיר. הסברה היא שגם אם באקנר היה תופס את הכדור, הוא עדיין היה מאחר לשקית בגלל המהירות של שחקן המטס. זו, כמובן, טענה שקשה מאוד להוכיח.
3. המנג'ר ג'ון מקנמרה. אם אכן הוציא את קלמנס נגד רצונו - למה? החובט שנכנס במקום קלמנס לא היה דון ביילור הותיק, אלא מייק גרינוול הצעיר, שרשם סטרייקאאוט כבר אחרי שלוש זריקות. הוא לא החליף את באקנר בשחקן הגנה טוב ובריא יותר, למרות שעשה כך לאורך כל הסדרה כשבוסטון הייתה ביתרון. הוא נתן לשיראלדי לפתוח את האינינג העשירי במקום להתחיל מיד עם סטנלי. הוא לא החליף את שיראלדי לאחר העלייה הראשונה לבסיס.
הסיבה העיקרית והפשוטה שב-ESPN לא הזכירו הייתה, שבעצם היה משחק 7, ובו הרד סוקס הובילו כבר 0:3 לפני שהפסידו. את זה שכחו גם האוהדים של בוסטון, שעשו לעצמם אויב לחיים בדמותו של שחקן טוב ומסור, שברח לקצה השני של המדינה והסתגר בתוך עצמו כמעט שני עשורים.
