זולפא אלחוסייני, עזה - קללת החיים ברצועה

ימים קשים עוברים על רצועת עזה, מהרבה בחינות. הפגזות התותחים על צפון הרצועה ומזרחה, מצור וחרם כלכלי וכספי על הרשות הלאומית, פקידים רעבים ואנשים שהגיעו פשוט עד פת לחם, מצב שנמשך כבר כמעט חודשיים ולא נראה שיש לו סוף, מלחמת אחים שהגיעה עד לפתח הבית וסימניה הראשונים מאותתים לימים קשים שעוד יבואו. נראה שרצועת עזה חטפה קללה מאלוהים, שלא ידוע מתי ואיך תוסר.

חשוב לי להזכיר את שני האלמנטים הראשונים, התותחים והמצב הכלכלי הקשה, למרות שכבר כתבתי עליהם בטורים הקודמים, משום שאני עדיין חווה אותם על בשרי, והם משאירים בי את חותמם. ביום שישי רצינו לצאת קצת מהבית עם הילדים, לצאת מהשגרה ומהמתח ולנצל את מזג האוויר היפה. תיכננו לקנות חומוס ירוק, כלומר תרמילים של חומוס כשהם עדיין ירוקים ובעלי טעם מתוק ורכים לאכילה. בתקופה הזו החומוס עם כל הגבעולים והעלים הקטנים נמכר בערימות ומפוצח כמו גרעינים. מאחר והעסק די מלכלך כשאוכלים אותו בתוך הבית, החלטנו לקנות בדרך ולפצח במקום נוח תחת עץ. קנינו באזור ג'באליה ערימה גדולה בחמישה שקלים ונסענו עד לבית לאהיה, שם עמדנו בצל עץ פיקוס והתחלנו לאכול, תוך כדי שיחה עם הילדים ותצפית לעבר האדמות הפלסטיניות שבחלקן אינן מעובדות, בגלל ההפצצות. באופק אפשר היה לראות את תחנת הכח של אשקלון. מובן שהשטח בו עמדנו הוא רחוק מאוד מאיפה שמוצבות סוללות התותחים המפגיזות את צפון הרצועה, ובעצם מדובר באזור מאוכלס שיש בו כמה בתים עשויים מזינקו – סוג של מתכת. באזור הזה נמצא בית הספר האמריקאי, שהוא בניין מאוד מפואר בו לומדים בני האליטה של רצועת עזה, תמורת תשלום גבוה למדי, מכיתה א' עד י"ב ויוצאים משם כמובן עם אקסנט אמריקאי למופת.

בעוד אנחנו עומדים שם עבר איש עם עגלה וחמור ותוך כדי נסיעה דיבר עם בעלי. בעלי אמר "בסדר" ומיד הסתובב לעברי ואמר: "שמעת מה הוא אמר? שעץ הפיקוס שתחתיו אנחנו עומדים הופגז לפני מספר ימים, ושניזהר, כי המקום לא בטוח". לא היינו צריכים לחשוב פעמיים, עלינו מיד לאוטו ונסענו עשר דקות דרומה. עצרנו עם הפנים לים כאשר נשמע בום גדול. כולנו קפצנו כאילו זה היה מתחת לרגליים שלנו. מתברר שאכן הופגז האזור בו עמדנו מתחת לפיקוס, שתי הפגזות תוך פחות מרבע שעה. מה שהיה מפחיד זה שבפעם הראשונה שמעתי בעצם את הבום הראשון, שזה יציאת הפגז מהטנק, ואז יש קול שמרחף באוויר, כמו מין ויזזזזזזזזזז כזה, וכאילו הקול עובר לך מעל לראש ואז יש את הבום השני שזה נפילת הפגז. זה היה די מפחיד ונאלצנו לוותר על טיול ארוך ולהסתפק בשעה פחות או יותר מחוץ לבית.

האלמנט השלישי בקללה הרובצת על עזה, והוא המסוכן והמדאיג מכולם ועומד במוקד הדיון הציבורי והמדיני הוא מלחמת האחים העומדת בפני אנשי הרצועה. האם באמת הגענו לרע מכל? והאם הדם הפלסטיני הפך למותר על ידי הפלסטינים עצמם? בעניין הזה שמעתי מספר גרסאות הרווחות ברחוב, והאמת היא שאני עצמי מבוהלת עד כדי כך שאינני מעכלת שום תסריט ורק יכולה לחשוב מחשבות שחורות.

האנשים רואים בעימותים שהתנהלו בימים האחרונים בעיירה אבסאן, מזרחית לחאן יונס ובשכונת אלתופח בעזה, את תחילת האש שתשרוף את כולם. מאחר ואש כזו לא יכולה להפריד בין חמאס לפתח - כולם יבערו באש הזו וכדור השלג יתגלגל עד אין סוף, כאשר קיצו אפל, אפל מאוד.

אחרים דווקא רואים באירועים האלה את הניצוץ ההכרחי כדי למנוע את מלחמת האחים. כלומר מי שהעז לגרום להתלהמות הרוחות, אמור לשנות את דעתו בעקבות האירועים המצערים ונפילת הקורבנות החפים מפשע ולהבין שמלחמת אחים אינה משחק ילדים.

כפי שאמרתי, החיים ברצועת עזה הפכו לבלתי נסבלים. המתח והחשש מהתפתחויות לא מאפשרים לנוח. מתי הדברים ישתנו ומתי יחלוף המשבר הכלכלי? אין תשובות שיכולות להרגיע. מטבע הדברים, אחוזי הפשיעה עלו תוך חודשיים, יש אנרכיה בשטח ומעשי תקיפה מדי יום. לאור המצב, אני רק חושבת מתי כבר הילדים יסיימו את בית הספר ונוכל לצאת מהרצועה? לא לתמיד ולא כבריחה במובן השלילי של המילה, אלא כדי להעניק לילדים הקטנים שלא אשמים בכלום קצת ביטחון ומרגוע נפשי. בסופו של דבר נחזור לרצועה לאנשים שאנחנו אוהבים ומכירים ותומכים בחייהם מול מכונת המלחמה הישראלית, המופעלת נגדם ודוחפת אותם לדרך חסרת פשרות.

אני כבר רואה את התגובות שלכם על זה שאני חוזרת ומזכירה שישראל והכיבוש הם האשמים במצב הגרוע השורר ברצועה. וזאת מסיבה אחת, שמה שאתם חושבים שהוא הדייסה שהפלסטינים בישלו לעצמם ולכן צריכים לאכול אותה, כלומר החמאס, הוא לדעתי בישול של ישראל. הרי ישראל היא שלא נשאה ונתנה עם אבו מאזן וחיזקה את הצד הקיצוני על פני זה המתון. וככה ישראל יכולה להגיד שהנה: החמאס בשלטון = אין פרטנר = יש זכות להתנהלות חד צדדית מצד ישראל. זה התירוץ הישראלי וזה מקובל ברמה הבינלאומית, למרות שנשיא נבחר של העם הפלסטיני עדיין נמצא – אבו מאזן – והוא נהנה מאמונה של הקהילה הבינלאומית. אז למה ישראל לא רוצה להתעסק איתו ודוחקת אותו הצידה?

ובינתיים, בחזרה למצב הפנימי הפלסטיני: אנשים מבוהלים. חייהם מסתכמים בהליכה לעבודה – אם יש להם או שהם מסוגלים להגיע אליה – וחזרה הביתה. לילדים עדיף לא לצאת מהבית אחרי בית הספר. אין משחקים ברחוב ומטיולים בתוך העיר אפשר לשכוח. האנשים מפחדים אפילו לבקר אצל קרוביהם אם הם גרים בשכונות שנחשבות למעוז הפתח או החמאס באופן מובהק, מחשש שהעניינים יסתבכו ויתפתחו להרג, למרות שלדעתי אין יותר חלוקה של פתח וחמאס בין השכונות בעזה. אני יכולה להגיד שכל בית פלסטיני מחולק כבר מזמן, כלומר באותה משפחה תמצא כאלה המשתייכים לפתח ולחמאס. פעם המצב היה שכולם היו מלוכדים נגד אויב הכיבוש, אבל מה קורה היום? נותר רק לקוות שהמאמצים המופעלים מצד ועדת המעקב העליונה המנסה לגשר בין הצדדים החלוקים במטרה להגיע לדיאלוג לאומי פורה תצליח בעבודתה.