קינג קונג סטייל

ברמת העיקרון, די-וי-די של הופעות חיות נוטים להיות חתיכת שעמום. מבעד למסך הטלוויזיה, בלי הזיעה, הצפיפות ותחושת ההייתי-שם, כמה חבר'ה שדופקים על גיטרה-בס-תופים-קלידים מסעירים בדרך כלל כמתחרי חידון התנ"ך העולמי לנוער. רק שכיוון שהופעות לועזיות מעניינות כמעט לא מגיעות ארצה (עם כל הכבוד לריקי מרטין מצד אחד, וללהקות רוק אולטרה-אזוטריות מצד שני), קשה ללמוד לקח ולהתרחק מחתיכות הפלסטיק הצבעוניות הללו. וכך, פעם אחר פעם אני מתפתה להציץ בתיעודי די-וי-די להופעות של להקות אהובות, רק כדי להירדם על הספה חצי שעה ו-100 ש"ח לאחר מכן.

הגורילות, להקה שמבוססת על קרטו?נז וכל זה, מגיעה לפיכך לעמדת הדי-וי-די במצב נוח יחסית – היא מלכתחילה דו-ממדית. רק שהדי-וי-די החדש שלהם מתעלה מעל לכל ציפייה: "Demon Days Live" מעניק לגורילות נפח וחיים חדשים, ומשדרג את האלבום האחרון שלהם, "Demon Days", מכל בחינה שהיא. אפילו מוזיקלית. במיקס 5.1, ביצועי הלייב נשמעים יותר מגניבים מגרסאות הסטודיו (הנחמדות כשלעצמן).

ההופעה המתועדת כאן היא פרויקט חד-פעמי שהועלה בנובמבר האחרון במסגרת הפסטיבל הבינלאומי של מנצ'סטר. הגורילות ניגנו בבית האופרה בעיר את כל שירי "Demon Days" בזה אחר זה, לפי הסדר, כשבכל שיר מצטרפים האורחים שהקליטו איתם את האלבום: ננה שרי הגיעה בשביל להמהם חמש מילים ב-"Kids with guns"; שון ריידר המסטול, שנראה בעצמו כמו גורילה שברחה הרגע מגן חיות, עושה אותו דבר ב"Dare"; אייק טרנר מנגן על פסנתר במשך דקה וחצי, אפוף שואו-אוף ונצנצים, ומתחפף כלעומת שבא. וגם רוטס מנובה, דה לה סול, בוטי בראון, ומרטינה טופלי-בירד מכבדים בנוכחותם.

לתצוגת התכלית של החברים המקובלים מצטרפים תזמורת כלי מיתר, מקהלת ילדים (בביצוע מרומם נפש – לא כקלישאה, על אמת – ל"Dirty Harry"), מקהלת גוספל וחבורה חיננית של זמרי וזמרות ליווי. בובות של 2D ומורדוך יושבות ביציע הכבוד ומשלהבות את הקהל המשולהב ממילא. התוצאה היא אקשן נון-סטופ, בלגן שמייח.

דווקא חברי הלהקה – כלומר דיימון אלברן ושות' – מוסתרים לאורך ההופעה כולה בעומק הבמה מאחורי מסכים צבעוניים, כשרק צלליותיהם נראות לעין. אולי זה כדי לדחוף לפרונט ולתת כבוד לזיליון המוזיקאים האורחים, ואולי כיוון שברמת הרעיון חברי הלהקה הם דמויות מאויירות, רצו גם פה לחדד את אפקט הדו-ממדיות. זה בסדר, גם בתור צללית דיימון אלברן דומיננטי מאוד. כל כך דומיננטי, שבסוף הוא היחיד שלא מקבל קרדיט בחוברת שמצורפת לדיוידי, כמבקש לומר שהחלק שלו בכל זה הרי ברור ממילא, כך שמה שנשאר לו זה רק להודות לכל מי שטרח וסייע לו להגשים את חזונו.

כפי שאפשר להבין, עושה רושם שהיה שמח מאוד בבית האופרה במנצ'סטר. אבל הופעות מלהיבות זה לא טריק ששמור רק לגורילאז. הנס כאן הוא שהעריכה המצודדת של הדי-וי-די מצליחה להעביר את תחושת הפנאן גם למסך הקטן בבית. הוויז'ואלז שהוקרנו על הבמה מועברים בדי-וי-די, מפעם לפעם, לפרונט, ותופסים את המסך כולו (הם מופיעים גם בנפרד, כבונוסים). זוויות הצילום מעניינות (מדי פעם המסך מתפצל ומאכלס את אותה תמונה מזוויות שונות), העיצוב מרנין (של ג'יימי היולט, שאחראי על כל הצד הוויזואלי של ההרכב כמו גם על עיצוב הבמה בהופעה), והחיתוכים טובים ומתכתבים היטב עם המוזיקה.

כשמצרפים את הדי-וי-די הזה לזיכרון הנעים מההופעה המהממת של הגורילז בגראמי עם מדונה, די ברור שמדובר בלהקת פופ מליגה אחרת. הגורילז סוטים מהמודל המקובל ללהקת פופ-רוק, ומתנסים – לא רק מוזיקלית, אלא בעיקר ויזואלית וטכנולוגית – כמו שאף להקה אחרת לא מעזה כיום. ועושים את זה בצורה הכי יצירתית ומדליקה.

ובל נשכח שלא מדובר בשלושה מג'וייפים שיצאו הרגע מקולג' לאמנות בסקוטלנד, אלא בלהקה שתקתקה מיליוני עותקים משני אלבומיה. מאחורי המעטפת הפופית הידידותית, מתברר, מסתתר פרוייקט אמנותי שאפתני ומרתק. שני הדיסקים של הגורילות אמנם נחמדים כשלעצמם, אבל הדי-וי-די הזה ממצב אותם כלהקה שהיא הרבה יותר מפרויקט-צד-של-הסולן-של-בלר. תלת-ממדית תקראו לאחותכם.

גורילז, "Demon Days Live" (הליקון)