לך תצטיין

היום או מחר יתכנס פורום של בכירים במטכ"ל וישבו אל המדוכה כשבפניהם עומד נושא קריטי... על סדר היום: מה ייעשה לנער – חייל ישיבת ההסדר סמל חננאל דיין, שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ.

כמו ילד טוב, אמו התגייסה לימינו והסבירה לתקשורת כי חננאל, שסבו נעקר/גורש – לשיטתו – מביתו, לא רצה ללחוץ לחלוץ את היד משום שהוא ראה בחלוץ את מיישם ההתנתקות.

נו, אז מה? לחיצת היד הזו היא שתכריע האם ההצטיינות תמשיך ותהיה שייכת לו? מסתבר שכן. מיד אחרי האירוע אמרו בצה"ל כי הם רואים בחומרה את האירוע, שכן מדובר במחאה פוליטית. עוד ציינו כי נשקלים הצעדים שיינקטו נגד החייל. "התנהגות כזו, שמבטאת עמדה פוליטית, אינה ראויה ואין לה מקום בצה"ל", לשון הודעת הצבא.

הסמל המצטיין, חננאל דיין, לוחם בחטיבה 188 של השיריון, החל את שירותו הצבאי במסגרת ישיבת הסדר. הוא גם עיכב את חזרתו לישיבה והמשיך 8 חודשים נוספים בשירות ואלו זיכו אותו בהצטיינות המיוחלת. דיין אמור לסיים את שירותו בצה"ל בעוד כחודש וחצי ולשוב ללימודים בישיבה. הוא מתגורר בישוב פסגות שביהודה. סבו, ברוך סרוסי ז"ל ובני משפחה נוספים, התגוררו בגוש קטיף ופינויים משם הותיר בלב חננאל צלקות קשות. הסב שהתגורר בנווה דקלים, נפטר חודש לפני ההתנתקות.

למרות התלבטויות קשות הגיע החייל לטקס. הוא אף הביא עימו שי לנשיא המדינה אלבום תמונות של צילומי בתי גוש קטיף בטרם ההריסה והפינוי ולאחריו. את השי לא הספיק להגיש לנשיא, כנראה בשל המהומה שנוצרה. מכל מקום, זו הייתה מחאתו האישית והקטנה, גם לזכרו של הסב שהאמין בהתיישבות אי שם בואך עזה.

יש גם חיילים כאלה. חשוב להדגיש כי למרות ועל אף הכל – הצטיינותו בשרות הצבאי לא נפגעה, הוא המשיך בעשייתו גם בימים בהם התרחשה ההתנתקות ושמר את מחאתו הקטנה והאישית לעצמו, עד לטקס בבית הנשיא.

לכן, ההצטיינות תמשיך ותישאר שלו גם אם תיקחו לו את התעודה. מה לעשות? כך הוא חש במעמד הנכבד. הוא לא צעק, לא מחה בקול רם ולא הרים יד או דגל שחור, רק מחאה בשפת גוף נגטיבית: לא לחץ יד.

אלא שלא כך היו פני הדברים. מלחיצת יד קטנה התעוררה מהומה על לא דבר: הנשיא, משה קצב, גער בחייל ואמר לו ש"זו התנהגות לא נאותה". ראש אגף משאבי אנוש (אכ"א), האלוף אלעזר שטרן (שגם בבני משפחתו נמצאו מי שהפגינו והתנגדו להתנתקות בליבת המחאה הכתומה בימי ההתנתקות בגוש קטיף), ניגש לדיין ודרש ממנו להתנצל בפני חלוץ. החייל ציין כי אינו מסוגל.

האם עמדה לימין בנה כסנגורית מיומנת והגיבה כי אין מדובר במעשה חוצפני: הרגש שלו גבר על השכל ולכן לא היה מסוגל. היא גם צודקת. על איזה חוק צבאי עבר החייל? לא הצדיע למפקד? לא עמד דום אל מול דגל הלאום? בסה"כ לא לחץ את יד הרמטכ"ל. אין חוק נגד זה.

נכון, זה לא נעים לראות חייל עומד בטקס המרגש, בבוקרו של יום העצמאות ה-58 בבית נשיא המדינה בירושלים, לבוש ומגוהץ על פי כל כללי הטקס וכשמגיע הרמטכ"ל הוא מפנה לו עורף ומסרב ללחוץ את ידו. אבל זו הייתה מחאתו הקטנה וגם ההוכחה שלמרות מה שהוא מרגיש וחושב הוא מרים ראש קבל עם ונשיא ושאר מכובדים שישבו שם – ומשאיר את ידיו בכיסים, אך גם המשיך והצטיין בצה"ל.

המעמד בבית הנשיא היה עבורו הזדמנות. הוא לא עבר על החוק הצבאי, כי לא נדרש להצדיע וסרב ולמעשה הדבר היחיד שאפשר לאמר – בפרשנות דחוקה – שהוא התחצף לרמטכ"ל – לשיטת הרמטכ"ל כמובן. מחאה פוליטית? כל אחד ופרשנותו שלו לאקט התנועתי שהשאיר את הידיים במקומם.

נכון, זה מביך. אבל במקום לקחת פסק זמן של יומיים למחשבה והחלטה, הרמטכ"ל ייצא גדול אם יזמין עוד היום ללשכתו את חננאל - וביחד עם ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל – האלוף שטרן - היו מיישרים הדורים: בוחנים את העמדות מסבירים את שמסבירים ובסוף המפגש סמל חננאל דיין היה בוודאי מצדיע להם ויוצא מחייך חזרה ליחידה, עם התעודה ועם ההצטיינות.

במקום זה מחפשים בצה"ל יומיים הפסקה כדי למצוא את הנקמה המתוקה – לשיטתם – ואף שוקלים הליכי תגובה כאילו מדובר בעריק משירות. מספיק לעשות סיפור גדול מהתרחשות קטנה, תעברו לסדר היום. אז מה עם הרמטכ"ל נעלב ? ומה היו עושים אם זו הייתה חיילת דתייה שהתגייסה והצטיינה, אבל שומרת נגיעה ולא לוחצת ידיים של רמטכ"ל - הייתה מתרצת בכך את סירובה?

רמטכ"ל יקר, אל תיגע בנער, הוא תמיד יישאר מצטיין כי כך חינכו אותו. זה יהיה מחיר הסובלנות. ואם לא: חנן – אל.