לא נשכח ולא נסלח

הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, מצא לנכון לומר, דווקא ביום השואה ודווקא במוסד "יד ושם", אמירה אומללה ומשתלחת. לדבריו השימוש בביטוי "לא נשכח ולא נסלח" בהקשר של ביצוע תוכנית ההתנתקות מהווה זילות השואה. האומנם?

מדובר ברצף של 4 מלים עבריות בעלות תוכן ומשמעות, שלא ברור כלל אם נטבעו לראשונה בהקשר של השואה. גם אם נעשה בהן שימוש נפוץ בעיקר בהקשר זה, אין הדבר פוסל את האפשרות להצמידן גם לאירועים אחרים. הידוע בהם הוא השימוש שעושה בהן מחנה השמאל מאז רצח רבין כדי להסית נגד מחנה הימין בגלל פשעו של יחיד. איש לא הגדיר את אותו שימוש, שנעשה בידי המחנה "הנכון", כזילות השואה. איש אף לא מחה על הפצת תמונת רבין במדי אס.אס בידי סוכן השב"כ אבישי רביב. להפך, גם מעשה זה הפך באופן שקרי בפי דוברי השמאל הקיצוני לכלי ניגוח נגד מחנה הימין בגלל מעשהו הנפשע של סוכן השב"כ. כך גם הרמיזות המושמעות לעתים מפי המסיתים על המרפסת בכיכר רבין לגבי מקום עמידתם של מנהיגי הימין דאז על המרפסת בכיכר ציון, שאף הן לקוחות מעולם האסוסיאציות של תקופת השואה.

לפיכך, יש מידה רבה של צביעות בפסילת ביטוי זה בנימוק של זילות השואה, דווקא בהקשר של מעשה שעורר בלב רבים, יהודים משני צדי "הקו הירוק", דתיים וחילוניים, את התחושה של לא נשכח ולא נסלח. מעבר לדעות הפוליטיות, מדובר קודם כל בתחושות ובאסוסיאציות. לא ייתכן שבמדינה המתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית ייאסר על אדם לבטא את תחושותיו, גם אם האסוסיאציות שלו נטועות בניסיון החיים הלאומי ו/או האישי מלפני 2 דורות בלבד.

אירועים שונים המתחוללים במהלך השיח הציבורי בישראל אינם יכולים שלא להזכיר את משטרת המחשבות של ג'ורג' אורוול ב-"1984". סממנים שונים בפעילות השלטון כנגד מתנגדי מדיניותו נראים כמכוונים ליצור צייתנות עיוורת ולדכא כל ביקורת על מדיניות זו, בטענה שמדובר כביכול בהסתה. גם רבים מבין אלה האמורים להיות אמונים על חופש הדיבור והביטוי – במערכות התקשורת והמשפט - מגויסים או מתנדבים לשרת מגמה זו.

הח"מ אינו מזדהה בהכרח עם כל מלה הנאמרת ע"י מתנגדי ההתנתקות, ובמיוחד אינו שלם עם השוואות לתקופת השואה. אבל, לנוכח חומרת הטרנספר, ניתן להבין את תחושות הכאב והזעם הגורמות לרבים להיזכר באותם ימים אפלים. עולם האסוסיאציות של יהודים בתקופה הבתר-שואתית אינו יכול שלא לכלול זיכרונות וביטויים מאותה תקופה. גם הגדרתו של אבא אבן ל"קו הירוק" – גבולות אושוויץ – לקוחה מעולם אסוסיאציות זה, שלא ניתן לשרשו מן הלב ומן השכל.

הרמטכ"ל "כיכב" שוב ביום העצמאות, בטקס הענקת פרסים לחיילים מצטיינים. באירוע זה, אחד החיילים שנבחרו על-ידי צה"ל עצמו כחיילים מצטיינים, סמל חננאל דיין, סירב ללחוץ את ידו של רמטכ"ל הגירוש. לא מדובר בסרבנות מימין או משמאל. מדובר במחאה מוסרית, ערכית ונורמטיבית של חייל מצטיין שלא יכול היה להתנהג כמימים ימימה ביום העצמאות הראשון שלאחר הפעלת צה"ל לגירוש אזרחים ישראליים מבתיהם בארצם. אסור שמעשהו של חייל, שמשפחתו נפלה קורבן להפיכת צה"ל למכשיר פוליטי בידי ממשלת הגירוש, ישמש עילה לשלילת בחירתו כחייל מצטיין.

על רקע ההתנתקות שהיתה ולנוכח ההתכנסות שזוממת ממשלת אולמרט, ועל רקע שלל הסיסמאות הנבובות שנזרקו לחלל האוויר מיום השואה ועד יום הזיכרון ויום העצמאות כאילו נלמדו הלקחים הדרושים, יש לחזור ולומר בפה מלא: לא נשכח ולא נסלח!

* הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.