מונולוג: עצמאות של נכה

נולדתי לפני 53 שנים, ובגיל שנתיים לקיתי בשיתוק ילדים כתוצאה מחיסון נגד פוליו. מאז אני בכיסא גלגלים ובעצם לא הכרתי אף פעם מצב אחר. ובכל זאת אני מחשיב את עצמי לאדם עצמאי לחלוטין, כי העצמאות היא רק בראש.

למדתי בבית ספר יסודי לילדים בעלי צרכים מיוחדים וכשהגעתי לתיכון אמי רצתה שאלך לבית ספר מקצועי ואלמד שרטוט מכונות, מתוך מחשבה על העתיד. אחרי התיכון ניסיתי להתנדב לשירות צבאי אך נדחיתי, והתחלתי לעבוד בחברת טלרד כשרטט מכונות. אחרי שלוש שנים החלטתי לנסוע לגרמניה ללמוד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה מיוחדת לאנשים עם מוגבלויות. חזרתי לישראל וניסיתי להתקבל לעבודה בכל מיני חברות, אך נדחיתי בכולן. חזרתי לטלרד ושם התקדמתי עד לתפקיד מנהל מחלקת מכירות של מרכזיות לחו"ל, כשכל הזמן אני זה שדוחף לקידום שלי.

כיום אני מנהל חברת הייטק בשם נטפרוטק בע"מ, העוסקת בתחום אבטחת מידע ותוכנות לסביבת אינטרנט. כחלק ממדיניות החברה, והמאבק שלי במסגרת מטה מאבק הנכים, החברה שלנו מנהיגה מדיניות של העדפה לקבלת עובדים עם מוגבלויות. כך למשל קלטנו עובדת שהגיעה אלינו ממרכז השיקום של בית לוינשטיין, ויש לנו בחור שלקה בניוון שרירים ואצלנו הוא עובד כמנהל צוות תכנות, ואף קולט כיום אנשים אחרים עם מוגבלויות. 40 אחוז מכלל העובדים שלנו הם אנשים עם מוגבלויות שעובדים עם אנשים רגילים, והסיפוק הכי גדול שלי הוא לראות איך ההשתלבות שלהם בעבודה משפיעה על שאר תחומי החיים שלהם, כמו הקמת משפחה.

כילד הייתי זה שתמיד גוננו עליו במשפחה ועזרו לו. הייתי זה שצריך לשמור עליו. בזמני היה מקובל שילדים שלקו בפוליו עוברים הרבה מאוד ניתוחים, רובם קוסמטיים. יום אחד שאלתי את האורטופד שלי למה כל שנה מנתחים אותי, והאם בסוף אוכל ללכת. הוא אמר: "כל הניתוחים האלה הם שטויות. אתה לעולם לא תוכל ללכת ואתה צריך ללמוד לחיות עם מה שיש לך". התשובה שלו נחרטה בי לכל חיי. הייתי אז בן 16 ומאותו רגע החלטתי לא לעבור יותר אף ניתוח. זה החליף לי את הדיסקט. הבנתי שאני צריך לעזוב את הארץ וללמוד בחו"ל. בלי להכיר אף אחד, בלי עזרה מהמשפחה ועם מעט מאוד שפה יצאתי לבחון אם אני יכול להסתדר. ואת מה שאני עשיתי בחמש שנים בחו"ל אנשים בלי מוגבלויות צריכים לחיות פעמיים כדי להספיק – ביקרתי במקומות רבים על הגלובוס הייתי בהרים מושלגים, גלשתי וצנחתי וסיימת לימודי הנדסת אלקטרוניקה.

אני לא מרגיש את עצמי מוגבל. זו הסביבה שמתייחסת אלי ככה. נכון שאני לא יכול לעלות במדרגות, ואם צריך פעולות שאני עקב נכותי לא יכול לבצע, אשתי, שאינה נכה, עושה את זה. נסיעה לחו"ל היא אופרציה יותר מורכבת ויותר יקרה, אבל בהרבה מדינות ברחבי העולם, לצערי עדיין לא בישראל, כבר יש שירותים לאנשים עם מוגבלויות ואפשר להסתדר.

עצמאות פיזית היא שאלה יחסית. בגלגול הזה אני כבר לא אוכל לקום וללכת, אבל כל שאר המגבלות הם רק בראש שלי. המשמעות של עצמאות עבורי היא לא להיות תלוי באף אחד כדי להרוויח את פת לחמי, ולנהל חברה שמסוגלת לעזור לאנשים אחרים. זו הסיבה שהיום אני פעיל במטה מאבק הנכים במסגרת מאבקם של אנשים עם מוגבלויות. אחד הדברים שלקחתי על עצמי הוא נושא התעסוקה, אבל מזווית קצת אחרת. כבר 30 שנה שומעים את אותו הפיזמון שמנסה לגרום לנכים לצאת לעבודה, אבל הבעיה היא לא אצל הנכים אלא אצל המעסיקים.

מי שרוצה לקבל את הנכים, יגלה שהם מאוד רוצים לעבוד. בארצות הברית ובאירופה כבר הגיעו למסקנה שצריך לתמוך בנכים ולעזור להם להיות – עצמאים ויזמים. אין מגבלות למה שאנשים עם מגבלות יכולים להשיג. אומרים שבין שתי נקודות עובר קו ישר. אבל אף אחד לא אמר שהקו הזה צריך להיות אותו דבר לכל האנשים. אפשר להגיע לאן שרוצים, בלי ללכת בהכרח בדרך המקובלת.