נולדתי כשכל הסיכויים נגדי. אמא בת 20, מכורה לסמים ולא ממש מתמצאת בתורת הנאמנות, ואב חסר בטחון ומאוד עסוק בעצמו. נראה כי לשניהם הייתה סיבה טובה להיות כאלה. הוריה של אימי שלחו אותה לאימוץ בגיל צעיר מסיבות לא ידועות לי, ומעולם לא הצליחה לקשור קשר עם הוריה המאמצים, או עם כל אחד אחר, כולל אותי, שלא ראיתי אותה מעל 30 שנה ואיני יודע עליה דבר מלבד הסיפורים. אבי נולד כבן זקונים לאם שחלתה בסרטן בגיל צעיר והשאירה אותו עם אביו, חובב נשים והימורים שלא מצא זמן בשביל בני ביתו, דמו שלו. אחיו הגדול התאבד כשהיה בן 8 ואף אחד לא הסביר לו למה. אחותו הבוגרת ממנו ברחה מהמשפחה כל עוד נפשה בה והוא היגר עם אביו, אימו ועוד אח גדול ממנו לגרמניה לחפש עתיד במקום עם עבר מפוקפק.
נולדתי בשנת 1971 בדיסלדורף, גרמניה. בגיל שישה חודשים הועברתי למשפחה אומנת בגלל שהוריי לא הצליחו לטפל בי. מאז ילדותי אני זוכר תחושת בדידות עמוקה ותמיד נדמה היה לי ששקט לי מדי. היה לי טוב במשפחתי האומנת והיה לי גם טוב לבקר אצל סבי וסבתי בסופי שבוע.
בגיל שש נגמרה ההרמוניה בבית המשפחה האומנת כאשר האם החלה לטבוע בטיפה המרה והאב חיפש נחמה בזרועות צעירות וחטובות יותר. נאלצתי לעבור לבית דודי, חולה נפש לכל הדעות שהתעלל בי פיזית ונפשית בצורה קשה ביותר. לשקט סביבי נוספה גם תחושה של דחייה חזקה וחוסר שייכות. אבי תלש אותי אחרי חצי שנה מבין מלתעות אחיו ונשבע לשמור עליי לעולם, אבל לא הלך לו. ידו הייתה קצרה מלהושיע אותי אך ארוכה מספי' להפליא בי את מכותיו, ואני מדבר על מכות. מעגל אין סופי של פחד למות ממכות, פחד למות מהגילוי, ובעיקר פחד גדול למות מבושה ובדידות.
באמצע עליתי לארץ ונשארתי "ילד רע". בגיל 13 עברתי לפנימייה ומצאתי נחמה בשימוש בחומרים פסיכואקטיביים. כל מה שמשנה את מצב הרוח הוא חבר שלי. ממדלל, דבק, אלכוהול, חשיש, הרואין, אלימות, סקס, הכל , רק לא להרגיש- בבקשה, רק לא להרגיש.
לכוד בעולם פנימי שאיני מבין, ועולם חיצוני שנוא ובלתי מושג בשבילי- ייאושי הלך וגדל. הדיכאון ניסה להשתלט עליי אך לא אפשרתי, פחדתי פחד מוות מהמחשבה שאני מפחד להתאבד. בסוף הייתי נרקומן, גנב, עלוב נפש, נזק עם רגליים, חי חיי אפילה חסרי תכלית.
בשנת 94', בגיל 23, נשפטתי לשבע שנות מאסר. הייתי מוכה, חסר תקווה, הזרקתי מים על מנת לשעשע את עצמי עם המחט כאשר לא היו לי סמים ובאופן כללי איבדתי כל אמונה שאוכל אי פעם לחיות חיים נורמליים. בשלב הזה רדף אחריי עו"ס נודניק והציע לי לעבור לבית סוהר שיקומי ולהיגמל. אמנם לא התעניינתי בגמילה, אך שמחתי לשפר את תנאי המאסר שלי. כאן פגשתי לראשונה בחיי אנשים שהשתמשו איתי בסמים והפסיקו. עד אז מעולם לא ראיתי "מכור נקי". ב-11.6.95 השתמשתי בפעם האחרונה בסמים. הגעתי בתוך בית הסוהר לקבוצת תמיכה שעובדת את "12 הצעדים", תחילה לא הבנתי איך אוכל להתגבר על כל הכאב שליווה אותי כל חייי ועל רגשי האשמה על מה שעשיתי אני לאחרים. לאט לאט, התחלתי להאמין קצת באנשים, הבנתי שהדרך היחידה ליצור שינוי בחיי היא לדבר על כאב וליצור דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים. חכמים ומנוסים ממני אמרו שעל מנת להיות נקי אצטרך להשקיע את אותו מאמץ שהשקעתי בהשגת סמים בהשגת יום נקי. היו לי הרבה התלבטויות והסתייגויות אך התגברת עליהם באותה צורה כמו בשימוש. הרי כשהייתי בקריז, לא שאלתי אף פעם מאיפה החומר שיירפא אותי, לא התווכחתי. גם כאן השתדלתי לא להתווכח.
יום השחרור היה אחד הימים המפחידים בחיי. הייתי נקי 14 חודשים והגשתי חופשי ומאושר. מעולם לא הרגשתי אושר כמו אז, בין כתלי הכלא. ניקיון פנימי, עצמאות אישיותית, יכולת יצירת גבולות ביני לבין האחר, אדם אוטונומי ללא תלות מתמדת בחומרים, מעשים או אנשים שייחיו אותי.
עם השחרור עברתי להוסטל לאסירים משוחררים של "הרשות לשיקום האסיר" בנשר על מנת להמשיך את תכנית השיקום שלי במסגרת טיפולית תומכת. שם קיבלתי מיטה חמה, מילה חמה, סדר יום, משמעת אישית ויכולת לחיות ולהתפרנס בשוק החופשי במסגרת מוגדרת ששמרה עליי. כאשר סיימתי את ההוסטל התחתי לעבוד בו כמדריך במשך חמש שנים. כאן נקרתה בדרכי לעשות מכינה קדם אקדמית ולנסות להתקבל ללימודים באקדמיה. אני שלא סיימתי כיתה ז', הלכתי לאוניברסיטה בערב כאשר בבוקר מכרתי ארטיקים בצומת ופעמיים בשבוע עבדתי בהוסטל. מתוך 300 איש שנבחנו להתקבל לתכנית, הייתי היחיד שסיים והתקבל ללימודי עבודה סוציאלית.
כיום אני נקי 11 שנה, חי בזוגיות ויש לי ילד מקסים בן שנה וחצי. אני עובד ב"רשות לשיקום האסיר" ומנהל את אותו הוסטל שבו הייתי כאסיר משוחרר, ובעל קליניקה פרטית לפסיכותרפיה.
רוב הימים אני חווה חופש פנימי וחיוני. אני חי את החלום שלי ועל ידי כך שאני זוכר כל יום ששום דבר לא מובן מאליו, אני מצליח לשמר את תחושת שמחת החיים. אני זהיר מאוד ביחס ל"עובדות", "חוקים" ו"נבואות". אני מנסה לחיות במוכנות מתמדת לנס שמחכה לי מעבר לפינה ואני יודע שאם אני רוצה להצחיק את אלוהים אני צריך לעשות תכניות.
חג עצמאות שמח לכל עם ישראל. עם סובלנות כל אחד יוכל לתחום את עצמו ליצור עצמאות ולאהוב את האחר מבלי לפחד ממנו.