בית המשפט המחוזי בירושלים אישש, בפסק דין ראשון מסוגו, את מה שידענו כבר מזמן: "קיים חשש מבוסס כי הליכי הרישום למוסדות החינוך של 'בית יעקב' נגועים בהיעדר שוויון על רקע עדתי". משרד החינוך מודע כבר שנים רבות לסלקציה הגזענית המצמררת, אך לא עושה דבר. בנות עדות המזרח מוקרבות על מזבח הסטטוס-קוו.
בכל שנה בסמוך לפתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך, אנו עדים שוב ושוב למאות מקרים בהם ילדות חמודות, שכל פשען הוא במוצאן המזרחי, נשארות בבית לאחר שהרשמתן לבתי הספר החרדים של רשת "בית יעקב" נדחתה. מנהלי המוסדות אינם רואים פגם בציון מפורש של סיבת הדחייה מנימוקים של מכסות למזרחיות. מפסק הדין למדנו, כי כל מנהל נוהג לרשום ליד שם התלמידה האם היא אשכנזיה או מזרחית.
שיטת המכסות, לפיה בכל מוסד ישנם 30% מקומות לבנות מזרחיות והשאר לבנות אשכנזיות, היא שיטה ידועה ומושרשת היטב. מנהלי רשת החינוך בית יעקב שייכים לזרם החרדי האשכנזי, הנשמע למרותו של הרב יוסף שלום אלישיב, הם אינם רואים כל פגם באפליה גזעית, שכן רשת החינוך הוקמה מראשיתה עבור חינוכן של בנות הציבור האשכנזי ועקרונות על של השיטה הדמוקרטית האוסרות אפליה אינם לחם חוקם, זו אמונתם ואין להאשימם, ואולם היכן משרד החינוך? מדוע הכניס תחת כנפי תקציביו מוסדות הפועלים בניגוד לחוק במשך שנים וכשדבר התופעה היה ידוע לכל השרים שעמדו בראשו?
ואולם המסתורין מאחורי התופעה עוד מתגבר ועולה על כל סיפור בלשי שקראתם. ומעשה שהיה כך היה - בשנת 2000, בעודי מכהנת כחברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעה חילונית לחלוטין, החלו לזרום טיפין טיפין אל לשכתי הורים חרדים יראי שמיים שדפקו בדלת בחשש מה וביקשו עזרה. לכולם היה סיפור דומה: הילדה הגיעה לגיל כיתה א' ומנהלת בית הספר סירבה לקבלה משום שהמכסות למזרחיות באותה השנה היו כבר מלאות. אחרים סיפרו, כי גם בנות המזל המתקבלות במסגרת המכסה, מופרדות לכיתה מיוחדת בה רק המזרחיות לומדות. לתומי חשבתי, כי אולי טעו בכתובת. תוך כדי רכיסת כפתור סורר בחולצתי הלא צנועה נהגתי לומר: "כבודו טעה בדלת, חברי המועצה של ש"ס יושבים בהמשך המסדרון, ייגש אדוני לאחד מסגני ראש העיר הש"סניקים ויקבל עזרה מיידית, הם הרבה יותר חזקים ממני כחברת אופוזיציה". הפונים הביטו ימינה ושמאלה מחשש לאוזן זרה ולחשו: "היינו אצל הש"סניקים, הם אמרו שידיהם כבולות ושכדאי שניגש אליך כי את היחידה שיודעת מה לעשות".
המחמאה הייתה גדולה עבורי, אם יריביי החרדים מש"ס שולחים את מצביעיהם אלי, כנראה שיש תקווה לחיים משותפים בין חרדים לחילוניים. במקרים רבים עזרתי ע"י טלפונים זועמים למנהלות החרדיות ,הגשתי לא פעם תלונות במשטרה נגד בית ספר כזה או אחר, הגשתי תלונות למבקר המדינה, למשרד החינוך אך כלום לא עזר. המחזה קורע הלב של ילדות חרדיות המשתרכות אחרי האימא או האבא החרדים במסדרונות העירייה חזרו על עצמם בכל ראשון בספטמבר.
באותו יום של חורף שנת 2000, עשיתי מעשה. הגשתי שאילתא לראש העיר דאז, מר אהוד אולמרט. פרשתי את מימדי התופעה וביקשתי כי בישיבת מועצת העיר יעלה ראש העיר להצבעה את הצעתי לסדר, לפיה העירייה לא תעביר תקציבים לבתי הספר שבהם נערכת סלקציה גזעית נגד בנות מזרחיות. ראיתי במעשה זה תחילתה דה-גאולה, ימי משיח ממש. זאת על שום מה? על שום שגם נקיים דיון פומבי בתופעה המכוערת ונפעיל כלי אפקטיבי לחיסולה וגם נראה אחדות ישראל בהצבעה ביחד של חרדים וחילונים כאחד. לתדהמתי, מייד כשהעלה מר אולמרט את הצעתי לדיון, יצאו במהירות מן האולם כל חברי ש"ס וההצעה נפלה מפאת חוסר בתומכים. מאוחר יותר שאלתי את חבר המועצה האמיץ של ש"ס הרב יצחקי: "שמואל, למה לא הצבעתם איתי, היינו יכולים לחסל את התופעה?" והוא ענה לי: "ויי זמיר, רוני. מתי תלמדי מה זה פוליטיקה? הרי גם אם היית מעלה את עשרת הדיברות להצבעה היינו מצביעים נגד, כי את לא משלנו. תדאגי קודם לילדים במגזר שלך ותניחי לנו בענייננו".
מאז חלפו שנים ומימדי התופעה לא נעלמו. פתרון התעלומה מצוי כתמיד בחוסר יכולתנו, חרדים וחילונים, להתגבר על המפריד ולהיאבק יחד על המאחד. על כולנו כאחד לצאת נגד הגזענות החרדית, שאינה באה מרוע לב חס וחלילה, אלא היא פשוט שארית מהגלות הקשה שאילצה אותנו להתבודד כדי לשמר את אמונתנו. כאן בביתנו החדש, רק פתיחות בין חרדים וחילונים, בלי שיקולים פוליטיים, תוכל לקרבנו אל אור הקידמה, ומצידי תקראו לה חבלי משיח.
* הכותבת היא מנהלת המרכז המשפטי לילדים ונוער ופעילת המטה למאבק בסחר בנשים.
גזענות בחסות משרד החינוך
רוני אלוני-סדובניק
2.5.2006 / 9:45