סקירת הסרט "צייד הצבאים"

The Deer Hunter (1978) Directed by Michael Cimino הסרט "צייד הצבאים" אינו סרט מלחמה כפי שאפשר להתרשם מעלילת הסרט. הוא גם אינו סרט על וייטנאם, הוא סרט על חברים ועל מה שקורה להם כאשר המלחמה (וזה יכל להיות כל אירוע אחר) נכנסת אליהם לחיים. הבמאי מייקל צ'ימינו מתאר לנו בסרט משהו שנראה לי לא אמריקאי, למרות שאפשר לראות בסרט יותר פסים וכוכבים מאשר בוונדר וומן. ההוויה של מעמד הפועלים שאותה אנו חשים בתחילת הסרט, המהגרים ממזרח אירופה, מזכירה לי קצת את המציאות כאן בישראל. אותו מעמד פועלים הוא בד"כ גם מאד נאיבי, הוא לא יעז להתנגד למשהו כ"כ אמריקאי, כ"כ לאומי כמו המלחמה. מעמד המהגרים בעצם מכיר טובה לאמא אמריקה שבכלל איפשרה לו לגור אצלה. מעמד הצווארון הכחול, שגיבורי הסרט משתייכים אליו לא יעזו לצאת לאותם הפגנות אנטי-מלחמה כמו שהיו בברקלי באותן שנים. המעמד הפרולטרי הזה, מקבל באהבה גם הרוגים כתוצאה מהמדיניות האמריקאית, אין לו שום מודעות פוליטית. בסרטים האמריקאים, בטרנד הכל כך לעוס הזה, אנחנו רגילים לראות משפחה במעמד בינוני-גבוה שחיה בפרברים ויש לה בן שהולך לקולג', לא כך נראה "צייד הצבאים". העלילה פותחת במקום העבודה של גיבורי הסרט, במפעל למתכות. באותו ערב אחד מהחברים, סטיבן (משוחק ע"י ג'ון סבאג') מתחתן עם אנג'לה (רוטניה אלדה), ולאחר החתונה מתכוונים שאר החברים: מייקל, סטן, ניק, ג'ון (שלא עובד איתם במפעל, בבעלותו הפאב המקומי) ואקסל (רוברט דה-נירו, ג'ון קזלה, כריסטופר וולקן, ג'ורג' דזונדזה וצ'אק אספרגן- השמות בהתאמה) לצאת לצייד אחרון לפני הגיוס לויטנאם. סטיבן הוא בן למשפחה ליטאית, יש לו אמא "פולניה" (משוחקת ע"י שירלי סטולר הנפלאה) שמאד כועסת עליו שלא התחתן עם מישהי טובה, מישהי מאותו מדרג אתני. אותה אמא רצה לכנסיה הרוסית, המרכז החברתי של אותם מהגרים, ושוטפת את הכומר (סטריאוטיפי, עם משקפיים במסגרת שחורה) בכל צרותיה, הוא מצידו מהנהן בראשו בצער. לאחר מכן האמא הולכת לבאר שבו יושבים כל הבטלנים, החברים של סטיבן, ומוציאה משם את סטיבן בלווית מערוך ועם קללות ליטאיות עסיסיות. החברים מצידם מאד משועשעים מהסצינה. לפני שסטיבן נלקח ע"י אימו, אנחנו רואים בפאב סצינה בלתי נשכחת כאשר שירו של פראנקי וואלי “I love you baby” מתנגן ברקע, וכל החבורה שרה אותו. בחתונה בערב, אנו רואים שוב את המוטיב המזרח-אירופי בצורה כ"כ בולטת, בעיקר ע"י הטקסים הדתיים של הכנסיה הרוסית שמבוצעים שם. במהלך החתונה אנחנו עדים למשהו מיוחד שקורה בין חברתו של ניק, לינדה (מריל סטריפ) לבין מייקל. לאחר החתונה יוצאים כל הבנים, מלבד סטיבן (שנשאר לבלות את הלילה בחיק זוגתו החדשה) לצוד. לויטנאם אמורים לצאת רק מייקל, ניק וסטיבן, כל השאר קיבלו פטור מסיבות שונות. מייקל הוא בעליל מנהיג החבורה, והוא גם נראה השקול ביותר. בציד, מייקל מקפיד לתפוס ולירות בצבי רק ע"י יריה אחת, מהלך שמעיד מבחינתו על מקצועיות. מי שצד עם שתי יריות הוא נקבה, מכריז מייקל לפני פתיחת הציד. לאחר הציד, החבורה שוב נפגשת בפאב למין פגישה אחרונה לפני היציאה לויטנאם וג'ון מתיישב ליד הפסנתר, שם הוא מנגן מנגינה מרגשת, וכולם יודעים בעצם שזאת הפעם האחרונה שכולם יושבים ביחד, באותה סיטואציה. זהו רגע מרגש במיוחד לאנשים שרואים את הסרט בפעם השניה. הסרט מאופיין בקפיצות שנראות כמו בעיות אמנזיה של צ'ימינו, כך- מיד לאחר הסצינה בפאב אנו מוצאים את מייקל מסתער על חייל וויטקונג ולאחר מכן הוא פוגש את ניק וסטיבן. אף איזכור של הנסיעה לויטנאם, איפה כל אחד מוצב. נראה שלצ'ימינו אין בעיה לערוך את הסרט בצורה הזאת, הוא פשוט מכניס לנו רק את הקטעים הרלוונטים. מלחמת ויטנאם היא אמצעי להבנת מורבות הדמויות, לא מטרת הסרט. כאשר שלושת החברים נופלים בשבי הוויטקונג (שוב, לא ברורות הנסיבות) הם נקלעים למשחק אכזרי, הרולטה הרוסית. המשחק משוחק כך שלתוך אקדח בעל קיבולת של ששה כדורים, מוכנס כדור אחד בצורה רנדומלית. שורד מי שממשיך לחיות אחרי מעבר של האקדח בין שני אנשים. אך סימלי הוא עניין היריה האחת וכמובן הכינוי הרוסי של הרולטה (גם שם של אקדח). הודות לתושיתו של מייקל, השלושה מצליחים לברוח מהשבי, אך מאז נפרדות דרכיהם. סטיבן מתאשפז ורגליו נקטעות בבית החולים, ניק נשאר בויטנאם וממשיך לשחק תמורת כסף ברולטה הרוסית. מייקל חוזר לפנסילבניה, שם הוא פוגש את לינדה שמחכה לניק, שניהם חיים ביחד. מכאן ואילך הסיפור רץ די במהירות, החבורה יוצא לעוד צייד, שבו מייקל מפספס בכוונה צבי שעמד לו מול הכוונת. אחרי הצייד, מייקל מחליט לנסות להחזיר את ניק לבית, אך ניק איבד כל קשר עם המציאות. על מנת להחזיר לו את העבר, מייקל משחק מולו ברולטה רוסית, סיטואציה שעברה עליהם במחנה השבויים, וניק יורה בעצמו- שניות ספורות אחרי שהוא התחיל להיזכר. מייקל מביא איתו לבית את ארונו של ניק, ונערכת הלויה. לאחר ההלויה, בסעודת ההבראה, כולם שרים את ההמנון האמריקאי כשדמעות בעיניהם. בעוד רגע מרגש. חשוב להזכיר שדמותו של אקסל שמשוחקת ע"י צ'אק אספרגן היא אותנטית, הוא בעצם לא שחקן קולנוע, הוא באמת פועל צווארון כחול. הסרט זכה בחמישה פרסי אקדמיה: הסרט הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, הבמאי ושחקן המשנה (כריסטופר וולקן). צייד הצבאים הוא לא סרט אנטי-ויטנאם קלאסי, הוא לא על ממשלה שמחליטה החלטות גרועות. בסרט אין שחקן אחד שאנחנו מזדהים איתו, אנחנו יותר מזדהים עם הסיטואציה. וזאת למרות ששמו של הסרט מעיד על מייקל, בעיקר על הטרנספורמציה שהוא עבר. מאיש כמעט חסר לב בתחילת הסרט (מאפיין שנראה היטב בסצינת הציד) למין ישו מודרני אחרי ויטנאם. את הסרט הזה עשה דה-נירו אחרי נהג מונית ואחרי סרטי הסנדק (בסנדק 2 הוא קיבל אוסקר), אך זהו תפקיד הרבה יותר סנטימנטלי, למרות הקונוטציה המלחמית שמיד מודבקת לסרט. לפי דה-נירו, זה הסרט הטוב ביותר שהוא עשה אי פעם. גם אחרי 23 שנים מזמן עשיית הסרט, אני עדיין מרגיש שהוא רלוונטי גם להיום, בלי קשר לספיחים