דבר המאמן: שיעור שני

קבלת רוכבים לקבוצה
אני מבחין ב- 3 רמות גיל עיקריות הקובעות את התייחסותי להכנסת רוכב הפונה אלי למשטר אימונים קבוצתי או משטר אימונים פרטני, או מצב "משוייך לקבוצה".

רמת גיל עד 14: בהתאם לחינוכי, רוכבים מתחת לגיל 14 הם בשלב עדין ביותר של התפתחותם הגופנית ואימון אופניים ייעודי עלול לפגוע בם גופנית ובעיקר מנטאלית. שימוש לא נכון במוטיבציה ואי ההכרה במגבלות הפיזיולוגיות הקשורות בכאב הפיזי על ידי הרוכב ומאמנו, יחד עם הערכות לא מסודרת מראש לתחרויות, ימנעו בניית תשתית אישית של הרוכב אשר תעזור לו "לדחות סיפוקים" של עמידה ברמת הרוכבים הבוגרים יותר, ו/או ברמת הציפיות העצמית/משפחתית.
יש חשיבות עליונה בהכרת הורי הרוכב, רמת הסיוע הסביבתי והכלכלי אותו יש ביכולתם להציע ורמת המעורבות שלהם בהתקדמותו של הילד כרוכב אופניים תחרותי.
רוכב "עד 14" נועד ללמוד לרכב מסודר ולא לשאוף לניצחון. בניית תשתית התנהגותית וטכנית של רכיבה יכולה להיעשות בעיקר ברמת גיל זו, בניית שליטה באופניים, הכרת הצד הטכני-תחזוקתי, ניקיון ושמירה על הציוד, בניית מוטיב ההנאה באימון האופניים כל אלו יכולים להתבצע בנוחיות יחסית למאמן ולרוכב בגיל זה.

רוכבי נערים / נוער : זהו טווח גילאים קריטי בבניית תשתית תחרותית, בבחינת "תורות האימון" לגילאים אלו יש דרכים רבות, אך לדעתי חובתו הראשונה של המאמן בגילאים אלו היא לדאוג לכמות רוכבים גדולה על מנת להימנע מ"התמקדות" לחץ האימונים ברוכב אחד או בודדים, דבר אשר יביא בסופו של דבר לשחיקת "ההנאה" של הרוכב ויצירת מתח שלילי בעמידה בתוצאות ולחץ האימונים ללא קשר לתוכנית האימונים.
בעת קבלת רוכב בגילאים אלו ההשקעה העיקרית שלי היא בהורדת המתח של הרוכב החדש עם כניסתו "לבריכת הברקודות" של חבריו לקבוצה. "רוח קבוצה" תחרותית היא בראש ובראשונה המכשלה העיקרית בקבלת רוכבים חדשים ("מנוסים" ולא מנוסים) לתוך מסגרת האימון. הרוכב עומד מול שתי מדרגות עיקריות: "הפוזה של הרוכבים", והלחץ המיידי לרכיבה באותה רמה. סיגנון הקבוצה הוא זה אשר יכתיב את נכונותו של החדש להשקיע בלהתקבל לקבוצה, מאמנים חייבים לזכור כי חוסר "תרבות האופניים" בישראל והקושי הפיזי הנדרש מרוכב צעיר יוצרים אלטרנטיבות רבות יותר או בשפת הכלכלה "סף יציאה" נמוך יותר, ואובדן רוכבים בעלי יכולת לטובת אלטרנטיבות "קלות" או אטרקטיביות יותר כמו מחשבים, כדורגל/ כדורסל מקומי, או טריאתלון לסוגיו. הרבה יותר קל לפזר מאמצים בגיל הזה מאשר להתמקד בכיוון אחד של השקעה בבחינת "הילד צריך לטעום מהכל", לדעתי זה נכון בכיווני חינוך רבים אך על מנת לקבל רוכב טוב יותר יש ליצור "תרבות קבוצתית" תומכת סביבתית יחד עם ההורים ובעיקר עם הרוכבים כחבורה מעבר לשעות האימון.

רוכבים "בוגרים" - זה טווח הגילאים הבעייתי ביותר. מעט, אם בכלל הכרתי הגיעו ללא הגישה של "מגיע לי" או המודעות האישית של "אני יודע הכל". צניעות, משמעת אישית וקבלת מרות, אינם חלק גדול בחינוך הישראלי - בפועל, חברה אשר מקדשת את האילתור ו"הסמוך" וחוסר הירידה לפרטים, אינה מקום נוח לעבודה תחרותית עם רוכבים בוגרים. קו השבר של השרות הצבאי מונע התפתחות סדירה וראויה של "מנטאליות רכיבה" ברוכב בוגר.
במצב זה, הגדרת מטרות ומערכת יחסים אישית ברורה, אשר בה ברור לרוכב מהם חובותיו כלפי המאמן יחד עם הגדרת מטרות נכונות, או בירור רצונות מקיף, הם לדעתי כיוון אפשרי להתפתחות רוכבים בוגרים בארץ.
באומרי "התפתחות רוכב בוגר בארץ" כוונתי ליחיד או מספר יחידים המסוגלים לעמוד בקו הזינוק ולסיים בצורה רציפה סבב תחרויות בין לאומיות, ואו אז מאפשרים לקדם אותם לקבוצות "מקצועיות" יותר בחו"ל, כיוון נוסף הוא (לרוכבים מבוגרים) השתתפות באליפויות "מסטארס" לרוכבי אופניים. שם, יש לזכור, הרמה אינה נמוכה יותר.
רוב הרוכבים הבוגרים נדרשים לתוכנית אימונים אישית לאורך כל השבוע הלוקחת בחשבון נתונים פיזיולוגיים קבועים ובעיקר משתנים, גם יכולות מנטאליות - רמת ההתמודדות האפשרית עם המטלות, אבל בנוסף נבנית סביב לוח הזמנים הפנוי של הרוכב, כאן בישראל זו היא הדרך היחידה לקבלת תפוקה סבירה והתקדמות של הרוכב בעיקר על מנת לספק את רצונותיו האישיים.

קבלת הורים לקבוצה :
יחסי להורי רוכבים ככלל הוא דו-ערכי, הם התומכים המיידיים בפעילותו של הילד (כלכלית ורגשית), ובאותו זמן הם גורם אשר מכניס מערכות שיקולים נוספות לנכונותו ויכולתו של הרוכב להשקיע.
מעורבות הורים בספורט היא מקבילה למעורבותם בפעילות הצבאית של ה"ילד" ומפקדיו, כולל אותם הורים אשר נמצאים בדרגות בכירות "ואינם" מעורבים בשירות בניהם / בנותיהם.

אחד הדברים היסודיים בהתפתחות הרכיבה בארץ היא הבטיחות האקטיבית בכביש בשעת אימון:
כלל יסוד לרוכבי אופניים: "האופניים אינם רכב/אוטו" (לצרוב בזיכרון).
כללים נוספים:
1. רכיבה קבוצתית סדורה - בולטת יותר, מחייבת ריכוז ועירנות רבה יותר, קלה לתימרון בשעת חרום.
2. העיניים הם הנשק הטוב ביותר במלחמת הכבישים - האחריות לראיה היא על הרוכב.
3. הרוכב הוא "הנעלם הגדול".
4. הכביש הוא בראש ובראשונה של הרכבים והאופנועים ולא של רוכבי האופניים והרכבים המלווים
5. חוקי התנועה מחייבים גם רוכבי אופנים !!!! כולל רמזורים אפילו בספרינט או "עבודות"
6. גוף הרוכב אינו עמיד לחבטות פגיעה של מכוניות אופנועים או משאיות
7. שלוט באופניים, תרגל עצירות חירום, פניות ונפילות, תמיד לסטות וליפול ימינה
8. כביש משובש עם חורים מחייב תשומת לב מיוחדת גם באופניים של 15.000 שקל
9. ברכיבות בדד - אתה לא לאנס ארמסטרונג ואף אחד לא קרא אליך בעיתון...... עדיין!
01. אתה לא מכיר את הנהג/ת , לא מה עובר עליו ומהיכן הוא בא וגם הוא לא מכיר אותך

לזכרו של עמיר ברם בן 16 במותו
בתודה לאנטולי לילייאן
נתנאל ים