1 במאי בסימן ייאוש מהפוליטיקה

הבחירות האחרונות אמנם לא הסתיימו במהפך, אבל תוארו במידה רבה כ"חברתיות". בחירתו של פרץ לראשות העבודה, הצלחתו לגרוף כ-7 מנדטים מאוכלוסיות מזרחיות עניות שבעבר הצביעו לימין, התרסקות הליכוד בראשות נתניהו, נסיקת הגמלאים, גיבושו של "גרעין קשה" בן 12 מנדטים סביב ש"ס, התמיכה ב"יהדות התורה" המתנגדת לקיצוץ בקצבאות, אפילו המסרים החברתיים שהשמיעו באיחוד הלאומי ובמפד"ל – כל אלה ביטאו, לכאורה, את מאיסתו של הציבור הישראלי ב"קפיטליזם החזירי".

וראו זה פלא. לא עברו שבועות בודדים מאז הבחירות, והמפלגות שירכיבו את הממשלה החדשה מיהרו לקפל את הדגל החברתי ולהצטופף תחת קורתה הניאו-ליברלית של "קדימה". צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, אבל ההישגים הממשיים היחידים שרשמו לעצמם 40 המנדטים ה"חברתיים" הם כמה תוספות עלובות לשכר המינימום ולקצבאות הזקנה והילדים. תוספות, שאפילו נשיא התאחדות התעשיינים ונתניהו עצמו כבר היו מוכנים לתת. כל יתר ההבטחות נעלמו כלא היו, או ליתר דיוק נקברו תחת שם הקוד "ועדה". גם תכנית ההלוואות לסטודנטים היא בשלב זה רק סיסמא. ואין מה לדבר כמובן על חלוקת התיקים, שהחלה בהבטחה גדולה ל"שחר של יום חדש" ונגמרה רק עם יולי תמיר בחינוך.

האכזבה האמיתית היא לא מהפוליטיקאים. מי שהולך לישון עם מפלגת העבודה והגמלאים, שלא יתפלא להתעורר עם הניאו-ליברליזם של "קדימה". האכזבה האמיתית היא מעצם כשלונה של הפוליטיקה הישראלית להוות שדה לשינוי חברתי. זאת, מכיוון שאם אפילו בחירות לכנסת לא מצליחות לשנות בעצם כלום, אז כמה באמת "דמוקרטית" היא הדמוקרטיה הישראלית? אם אפילו מפלגות שנבחרו על בסיס מצע חברתי לא מעיזות לקרוא תיגר על השיטה הכלכלית-חברתית, אז אולי משהו בסיסי בשיטה חזק מהן? האם ייתכן שהפוליטיקה שלנו מעוצבת כל כולה ברוח הממסד ועל כן אין סיכוי לשנותה "מבפנים"?

דווקא מחוץ לפוליטיקה המפלגתית נרשמו בשנים האחרונות הישגים חברתיים משמעותיים: פסיקות בג"ץ (למשל, בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים, זכויות האדם בשטחים או מעמד מהגרי העבודה); התארגנויות קהילתיות ומקומיות (למשל, בנושאי דיור ציבורי בדרום או חינוך יהודי-ערבי בצפון); יוזמות חוץ-פרלמנטריות (כגון מאבק החד-הוריות, בעלי המוגבלויות וסרבני הכיבוש); שיח אקדמי שחלחל לדיון הציבורי (למשל, בנושא קיפוח המזרחים בחברה הישראלית); התארגנויות עובדים (למשל, שביתת ההסתדרות נגד תכנית האוצר ב-2003 והתארגנות הפועלות במצפה רמון); וכמובן תקשורת ואמנות (למשל, עשייה תיעודית בנושאי עובדי קבלן וחומת ההפרדה) – כל אלה לא תמיד הצליחו להביא שינוי של ממש אבל כמעט תמיד הצליחו להרעיד, לטלטל ולהטיל ספק ולו לגבי הכיוון הגזעני והאלים בה שטה לה הספינה הישראלית. לבטח, הם הצליחו בכך יותר מאשר הפוליטיקה הממסדית.

הנה מחשבה פסימית עם סוף אופטימי: בשיטה הקיימת, הפוליטיקה המפלגתית היא תאומה סיאמית של הממסד. היא נושמת וחיה אותו. לפיכך, הסיכוי להניע שינוי חברתי באמצעותה הוא כמעט אפסי. כמובן, אפשר פה ושם לבחור מפלגות "חברתיות", אפשר להאמין שאם רק נקבל את אופיר פינס במקום עוזי לנדאו הכל יהיה יותר טוב, אפשר אפילו להעביר חוק או החלטת ממשלה – אבל בסופו של יום כל אלה יהיו פחות מטיפה בים. מוקדי הכוח של הפוליטיקה הישראלית פועלים לפי קוד גנטי אחד, וכל עוד לא נקרא תיגר על הקוד הזה נשאר נטועים באותו המקום – לא משנה מי ישב בממשלה. לכן, ב-1 במאי הזה, נבקש לחזור ולהאמין בדרכים אחרות שיאתגרו את השיטה הקיימת מן היסוד. דרכים שלא עוברות בהכרח במערכת הפוליטית הרגילה. למשל, המשפט. למשל, אקטיביזם. למשל, אקדמיה. אולי דווקא מהמקומות האלה תצמח תקווה.