רכיבת כביש תחרותית בישראל

לכל רוכבי הכביש המתוסכלים הידד.
הנה שוב, מכשיר הפקס במשרדי מודיע לי על מירוץ קטעים של יומיים בסופשבוע כלשהו. הבעיה היא שההודעה מגיעה שלושה ימים לפני המירוץ. שוב.
בקבוצתנו כ-25 טריאתלטים שהגיעו עד היום כמעט לכל מירוצי הכביש, כדי להוסיף עניין לאימונים. בהנחה שלמירוץ רגיל מגיעים כמאה רוכבים, תוספת של 25 יכולה להיות די משמעותית, אבל לא יעזרו הבקשות, התחינות, התזכורות, תמיד קורה משהו: הפקס התקלקל, המזכירה התבלבלה, זה בגלל בזק, היה נתק, טעינו במספר, עשיתי חיוג חוזר והלכתי, הנייר נגמר, שכחתי ועוד סיפורים יצירתיים שספק אם שחרזאדה היה עולה עליהם.
מתסכל. מתסכלת העובדה שמשנת 1983, השנה שבה התחלתי לרכוב, דבר לא השתנה, ואם כן, אז רק אחורה. לפחות בשנות השמונים היו כאן שני טורים של שבוע ימים במסגרת כינוסי הפועל (עם נבחרות מאירופה). הנה המכבייה בפתח - ענף האופניים, אייכה? בן דודו הצעיר, הטריאתלון, כבר מריץ מכבייה שנייה או שלישית ובאופניים - סטגנציה מוחלטת.
ואם כבר מגיעים לתחרות כביש, זה נראה כמו מלחמת הישרדות נגד המכוניות. צריך לשאול כמה רוכבים שירדו לגדות ב"סובב גליל" כדי להבין ש"שומר רוכבים ה'".
בזמן המירוצים, רואים בצמתים שוטרים מפוהקים. מבטם ממוקד בעיקר בשעון. נהגי השבת, בדרך למנגל ביער הנשיא, לא מבינים מה בדיוק עושים היצורים המצועצעים על שני הגלגלים שלפניהם, על הכביש. במבט ממעוף הציפור, לפי מספר המכוניות, אפשר לרגע לחשוב שמדובר בטור דה פרנס. אבל מקרוב רואים שזה רק טור דה מכוניות.
ידוע לי שהופצה עצומה הקוראת לפירוק הנהלת חטיבת הכביש ואני מצר על כך. בהנהלת החטיבה יש אנשים שרוצים לארגן ולתרום לענף על חשבון זמנם ולעתים קרובות על חשבון כיסם. הכל בהתנדבות. המקטרגים יאמרו: "בגלל זה זה נראה כך." כאן אנחנו נכנסים למעגל הקסמים של הביצה והתרנגולת: אם רוצים לארגן כמו שצריך נחוצים כסף ומשאבים. צריך אנשים בשכר שזו עבודתם. לאיגוד אין כסף במידה כזו שהוא יכול לשלם משכורות לכולם. הארגון כושל ולכן אין הגדלה של הפעילות. אין פעילות - אין חשיפה, אין ספונסרים, אין הקצבות מהממשלה ומהטוטו, אין עדיפות מהיחידה לספורט הישגי - אין כסף וחוזר חלילה.
האנשים שמארגנים את כל הענף כרגע, עושים זאת בהתנדבות. אין מעמד גרוע ממעמד המתנדב שעושה ככל יכולתו ואינו מצליח, ובגלל אי הצלחה זו הוא חוטף ביקורות השכם והערב. הוא נמצא כל הזמן במצב של 'עוד מלה אחת של ביקורת ואני עוזב. במקום תודה זה מה שאני מקבל? אני לא צריך את זה.' במידה מסוימת בצדק. אם מישהו חושב שהוא יכול להרים את הענף כעוף החול לרמה של תפקוד סביר, שיקום. בתפקוד סביר אני מתכוון לכמה דברים אלמנטריים:
1. קיום תחרויות. 2. לוח תחרויות קבוע וידוע לכולם מתחילת העונה. 3. הודעה מכותבת בדואר כולל טופס הרשמה. 4. עמידה בזמנים. 5. יותר משופט אחד מוסמך בארץ ובכל תחרות. 6. כבישים סגורים בשיטת סגירת קטע מעגלי, כמו בקרמס, או בשיטת המחסום הנע, כמו במירוץ קלאסי. 7. הרשמה מראש בלבד למקצים תחרותיים. 8. תוצאות מדויקות ומהירות לאחר כל מירוץ, עדיף ממוחשבות. 9. בדיקת הילוכים ראויה, כולל שטח טכני עם סימונים. 10. מונה סיבובים ראוי (בקריטריומים או קרמסים) ולא אלתורים עם חוטי ברזל. 11. שלטי זינוק וסיום נראים לעין. 12. קווי סיום וזינוק ישרים וברורים, כולל שלטי התראה לפני הסיום. הרשימה עוד ארוכה אבל בקשר לדברים שמניתי, איז איט טו מאץ' טו אסק?
אני קורא לכל הכותבים והמבקרים את פעולות חטיבת הכביש באיגוד לנהוג באחריות ולא בסגנון של "עריפת ראשים" ללא מבט קדימה. אי אפשר להרוס את המערכת הקיימת, גרועה ככל שתהייה, מבלי לחשוב כבר על אלטרנטיבה שתצדיק את המהלך. אם בגלל הלחץ הנוכחי יילכו כל האנשים מחטיבת הכביש הביתה צריך לדעת בדיוק מה יבוא במקום. אם לאחר המהלך המצב לא ישתנה, אז למה בכלל לטרוח?
מבחינה היסטורית, כבר עמדנו במצב כזה בעבר. בשלב מסוים, אי שם בתחילת שנות התשעים, היה נראה שהנה, הענף עולה על פסים נכונים. היתה קבוצה מצוינת בחיפה, בניהולו של זאב אלנברג, והביאו מאמן לאומי מפולין שהחל לבנות את הענף מהיסוד. היתה תחרות בכל סופשבוע, ועם תחילת האביב היו מירוצי קטעים של יומיים-שלושה. כן, לא להאמין. השיא היה כאשר רוכב צעיר מנצרת, אביב טולדנו, הגיע באליפות העולם לנוער למקום ה-25. כן, באליפות העולם הרשמית, זאת שרואים בשידור ישיר ביורוספורט, הגיע רוכב ישראלי במקום 25. ענף האופניים לא עמד לאיים על הכדורגל מבחינת הפופולריות שלו, אבל היתה תחושה שזה בכיוון הנכון.
כישלון של הנבחרת הבוגרת באליפות עולם (עידו סירקין, היחיד שסיים, דורג אחרון. כל השאר פרשו וחזרו למלון מבלי להודיע למאמן) גרם לכתבות שערורייתיות בעיתונים, לפרישה של כל הרוכבים הנ"ל ולפירוק טוטאלי של הענף. שנים לא היתה פעילות ראויה לשמה. גם אז פירקו את הכל בכעס וללא שיקול דעת ויצרו שממה. למי שלא מצליח להפנים את העניין, שישים לב לתופעה מעניינת: ישנו דור של רוכבים - אילן אידלסון, עידו סירקין, נמרוד דובינסקי ויובל שטיינמן. הדור הבא אחריהם הוא דני הלסטוך, צחי בויגן ושאר הרוכבים בני גילם. בין שני הדורות הנ"ל אין רצף. למעשה, יש ביניהם 7 שנים הפרש. מה קרה בשבע השנים בין שני הדורות הללו? התשובה היא שזוהי תוצאה של אותה שממה בענף שנוצרה לאחר התרסקות הענף כפי שתיארתי. לתוך אותו חלל נכנס הטריאתלון, שבאותן שנים התפתח והתרחב וידע שנים יפות.
מקובל עלי שהמצב כמות שהוא לא יכול להימשך, במיוחד לנוכח העובדה שהוזכרו מחדלי בטיחות וארגון חמורים ביותר שחוזרים על עצמם כדפוס פעולה קבוע.
אבל, וזה אבל גדול, חייבים לנהוג בשיקול דעת ובאחריות. אם הענף יקר ללבכם וחשוב לכם, יש לתכנן את השלב הבא: מי ומה יהיה במקום מה שקיים היום. לא לנסח את זה בצורה מעורפלת, אלא לבוא עם הצעה אופרטיבית ברת יישום.
בדאגה,
יובל גולן