אהוד מול אולמרט

בעבר הרחוק זוהה אהוד אולמרט כח"כ צעיר, שנשא באומץ לב את דגל המלחמה בפשע המאורגן. באותם ימים החזיק בדעות ניציות מובהקות ואף הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים בגלל הויתור מרחיק הלכת על סיני. עמדותיו הלאומיות החדות והרהוטות היו אז ממאפייני הליכוד כמפלגה בעלת קו לאומי ברור ונחרץ. אולמרט היטיב לנאום נגד הסכמי אוסלו וכראש עירית ירושלים חבר אל הימין והדתיים בפיתוח שכונות שקבעו עובדות פוליטיות בשטח ושברו את הרצף הערבי בירושלים בראיה אסטרטגית נכונה. כך גיבה את כניסת היהודים לכפר השילוח (סילואן), להר חומה ולהר הזיתים. היו ימים.

מאז זרמו מים רבים בירקון וכיום אולמרט כבר אינו בדיוק שם נרדף למלחמה בשחיתות, כפי שאינו סמל לעמדות לאומיות תקיפות ואהבת הארץ התחלפה באהבת הכסף. אותו אולמרט, שהגה את הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" שהביאה את נתניהו לשלטון, היה זה שכמה שנים לאחר מכן התהפך והציע לוותר על שכונות ערביות במזרח העיר. הוא היה אחד המניפולטורים הראשיים שתימרנו את שרון - ראש ממשלה בעל בריאות רופפת שהיה במרכז הכוונת של עדנה ארבל בחשדות לקבלת שוחד, לנסיגה החד צדדית מעזה וכעת מציע למסור למפלצת החמאסית את הארץ עד לפאתי פתח תקוה.

בתקופה הקצרה של כהונתו כראש ממשלה זמני הספיק כבר להיכנע ללא ויכוח ללחץ אמריקאי לאפשר את התמודדות החמאס בבחירות, את קיום הבחירות לרשות בירושלים ולתת לממשלת החמאס כסף יומיים לאחר שהתחייב על ההיפך. בתקופה זו הכריע על המיקום השערורייתי של הגדר, שתותיר בחוץ את הכפר בית איכסא החולש על כביש מס' 1 ובכך יהפוך את כביש הכניסה הראשי לירושלים ליורשו של ציר כיסופים שהוביל לגוש קטיף. הנה לכם עוד הפחדה של הימין באותו סגנון של אזהרה המרגיזה את השמאל אך לבסוף תמיד מתממשת בצורה הקיצונית ביותר. גם בנושא הסכמי אוסלו חזר אולמרט בתשובה מלאה ולא מזמן שיבח את "חשיבותם ההיסטורית", מבלי לשים לב כי משום מה אפילו בשמאל ההסכמים הללו כבר אינם מהוים מקור לגאווה, למרות פרסי הנובל שחולקו שם בסיטונות.

"אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". משפט החידלון והחולשה הזה נאמר ע"י אהוד אולמרט בנאום בפני ארגון יהודי שמאלני בניו יורק לפני כשנה והוא אכן מסכם בצורה הקולעת ביותר את התשישות המנטלית הסופנית שהשתלטה על חלקים מסויימים של החברה הישראלית. אולמרט סיפק, בדרכו הרהוטה, הגדרה ברורה ומדוייקת ובכך הפך לנושא הראשי של הדגל הלבן, בראש מחנה הכניעה והתבוסה הישראלי. זוהי החולשה שיצרה את השקר העצמי שהוביל להסכם אוסלו, זוהי החולשה של הבריחה מלבנון ומעזה, זוהי החולשה שאותה איתר נסראללה, כשהשווה את ישראל לקורי עכביש הניתנים להסרה בהינף יד, זוהי החולשה שאם תימשך – תפיל את מדינת ישראל מהר יותר מתקוותיהם של הערבים.

אהוד אולמרט הוא אחד הסמלים המובהקים של התהליך שעבר על חלקים גדולים בחברה הישראלית, תהליך רקבון, שתחילתו באהבת החיים הטובים והכסף ותוצאתו הסופית היא היחלשותו של יצר הקיום. בניו, שאול שהשתמט משירות מילואים ואריאל שכלל לא התגייס, חיים בחו"ל במרחק בטוח. כפי שהוא עצמו הודה, הוא הושפע מעמדותיהם של אשתו וילדיו המחזיקים בעמדות שמאל קיצוניות.

לכן גדולה היתה ההפתעה למשמע דבריו בטקס יום השואה: "לקח מלחמת העולם השנייה הוא כי פייסנות, ויתור וחולשה הם מרשם לשואה. רק עמדה מוסרית תקיפה ונכונות לעמוד על משמר החירות יבטיחו את עתיד האנושות". מה זה? לאיזה אולמרט עלינו להקשיב? לאולמרט הזה החדש, זה מלפני שבועיים או זה מלפני 20 שנה? האם אולמרט התגבר על העייפות? האם הוא כבר רוצה לנצח? האם נזכר ברגע האחרון כי מי ש"התעייף מלהביס את אויביו" מייצר לעצמו שואה? ולמה עלינו לצפות ממנו? עייפות, ויתורים וחולשה העלולים "להוביל אותנו לשואה" או אולי ל"עמדה מוסרית תקיפה"? האם להמשך הכניעות לחמאס או "נכונות לעמוד על משמר החירות"? האם בסופו של דבר ההסכם עם ערפאת באוסלו היה פייסנות וויתור המובילים לשואה או לא? האם הוא בכלל מקשר את תכניות הבריחה ההזויות שלו עם דבריו אלו?

האם אולמרט מתחיל להתפכח עקב חשיפתו, בתוקף תפקידו, למציאות כפי שהיא מתבטאת בדו"חות המודיעין או שמדובר בפירכוס אחרון של רפלקס קדום מהעבר, תוצאה של אווירת יום השואה?

אם יש למישהו אשליה שהמציאות תפקח את עיניו של ראש הממשלה והוא יתחיל להגיב בהתאם, אזי יש לי חדשות רעות עבורו. גם אם הנס הזה יקרה, מערכת המשפט תדאג לכך שכהונתו כראש ממשלה לא תארך הרבה יותר מהקדנציה של אביגדור ליברמן כשר לבטחון פנים.