בעולם ההיפ-הופ קוראים לזה "קיפ איט ריל", אבל לא מדובר בתופעה המייחדת את מדולדלי הבאגיז. אחד ממבחני הקבלה הבסיסיים שכל כוכב תקשורת צריך לצלוח, אם חשקה נפשו בהזמנות למסיבה הבאה של גאידמק, הוא מבחן ההוכחה בדבר כנותו, נאמנותו לעצמו, האותנטיות שלו. יש משהו פרדוקסלי בצורך להוכיח יושרה כדי להיכנס לעולם שמבוסס לפחות ברמת הדימוי הציבורי על זיוף והעמדת פנים, אבל ככל שהדיסוננס גדל, הולך ומתפתח בשיח התרבותי בישראל מילון מכובס שלם ומתוחכם להפליא, שיהפוך כל כוכבן מהזן הנקלה ביותר לצ'ה גווארה תרבותי שיראה לכולנו מאיפה משתינה המוזה. לא משנה אם אתה מועמד שנפל בשלב השני של "כוכב נולד", עובדת זרה שלא עברה את המיונים ל"דוגמניות", או אפילו מתמודד ב-"48 שעות" שניסה להתחיל עם דורית בר אור ונכשל; רק זרוק מילה או שתיים על "דור האס-אם-אסים" בראיון עיתונאי, רטון על כך ש"היום כולם רוצים להיות מפורסמים" והתלונן על כמות הזיוף שאתה רואה בעולם הבידור, ואתה בפנים.
יש משהו קצת קטנוני בהעלאה באוב של ימי השותפות בין סאבלימינל לתנובה, אבל הרגע המכונן ההוא עודנו המפתח העיקרי להבנת האיש ופועלו. קובי שמעוני, האיש והכובע, הוא האדם ששכלל לדרגת אמנות את היכולת לרקוד על החתונה המסחרית והפסאדה האמיתית גם יחד. הפעם, לרגל צאת אלבומו "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר", הוא יצא בסדרת ראיונות חושפנית וקורעת לב על המלחמות בטחנות הרוח של המוזיקה הישראלית, על החברים שבגדו, על הבולשיט המציף את הסצינה המקומית. זעקות השבר שלו היו כל כך חותכות, עד כי לרגע ניתן היה לשכוח שמדובר בטייקון הכי דורס, מסחרי וממותג בשטח. אל דאגה, כל מי שיאזין לאלבום החדש ייזכר בדיוק במי מדובר.
סאבלימינל הוא באמת כשרון על. בכל מה שקשור לפלואו, לווירטואוזיות ורבלית, להקפדה על ניואנסים בהפקה, קשה למצוא עוד כשרונות כמוהו בארץ. אבל סאבלימינל הוא טבח מוכשר שהלך לנהל סניף של מקדונלדס. הוא לא מחפש אתגרים חדשים, עניין אמנותי או גיוון; הוא עובד על מוזיקה שמייצרת תגובה רפלקסיבית אצל ג'ו שמו, או ליתר דיוק, אצל ישראל ישראלי. בתוך עולם הצידוקים המכובס שלו, אדם "אמיתי" שכמותו יכול לעשות רק מוזיקה כזאת, שכן הוא מדבר בגובה העיניים עם הרחוב. אבל משום מה, דווקא בגלל שהמכונה המשומנת של סאבלימינל מפגינה יכולות עילאיות בייצור להיטים, קשה להאמין שאין מידה של התנשאות נצלנית במבט של סאב על מה שהוא תופס כרחוב. הרחוב הרי משתנה לו ומשנה אותו בהתאם לרוח הזמן, וכך יוצא שהמסרים המיליטנטיים של פעם מתחלפים בפייסנות פוליטית סטרילית, וכל זכר לאולד-סקול מתחלף בריפים לטיניים נימוחים. אז איפה פה האותנטיות? האם שמעוני קשוב לרחשי הרחוב או לרחשיה של ישיבת הפלייליסט השבועית בגלגל"צ?
"בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר" בו מתארחים בין היתר מירי בן ארי, ג'ו באדן, דוד ד'אור, דיוויד ברוזה ולא פחות מאשר וויקליף ז'אן (כל כך התאמצו היחצ"נים, לא נעשה להם ג'סטה ונציין?) מכיל בכל זאת כמה רגעים של השראה, בעיקר לקראת הסוף ("לא יכול לישון" שנע על הגבול המסקרן בין כנות חריגה לפארודיה פרועה על מוזיקאים בכיינים, "אל תהיה תינוק" עם סימפול מבריק של "דיברנו על הצלחה" לשלום חנוך), אבל המוצר הכולל הוא תצוגת תכלית טיפוסית לצד האפל של ההיפ-הופ הישראלי: מתחנף, צפוי, מאוהב בעצמו, ועשוי כל כך טוב שזה כואב. לכן אני מוכרח לחתום את הדיון אודותיו, חרף סלידתי האישית, בקלישאה הביקורתית "לחובבי הז'אנר", שכן אם היפ-הופ מסחרי בטעם מונוסודיום גלוטומט הוא הקטע שלכם, קשה להאמין שתמצאו בעברית גרסה שלו באיכות יותר גבוהה.
סאבלימינל, "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר" (תאקט)
מה מתחרז עם אדביסי?
רוצים הוכחה? בפראפרזה על שי 360, קבלו: כלא 6, שלישיית היפ הופ שאחד מחבריה הוא אחיו הצעיר של הצל, מוציאה עכשיו אלבום שני בשם "חופשי להשתחרר", אחרי מספר להיטים מינוריים כמו "זה היה ביתי", "דרך המלך" ו"לא יכול" (עם הסימפול המחריד, המביש, המחפיר, המבזה וחסר הבושה ותאמינו לי שאני מתאפק פה עם שמות התואר של מאיר אריאל). אין בכלל מקום להשוואה, סאבלימינל הוא ליגה אחרת לגמרי. זה מצחיק, משום שבאלבום הבכורה שלהם, כלא 6 נשמעו בדיוק כמו דוגמה קלאסית להרכב מפוצץ בפוטנציאל שנופל לקלישאות מתוך נסיון נואש להתחנף לרדיו ולקהל. ההפקה היתה כמעט תמיד דלה, אבל בטקסטים הבליחו לא מעט שורות שנונות, רעיונות מקוריים ואפילו כמה מסרים אמיצים.
ב"חופשי להשתחרר" אין כמעט כלום מזה. כל זכר לווירטואוזיות לשונית ושנינה נרמס בידי קלישאות וחרוזים ירודים. מה שנשאר הוא רצף של מאמצים אינפנטיליים לייצר להיטי שיחוק עם סימפולים, שהמונח גימיק קטן עליהם בכמה רמות, כשבין לבין יש עוד כמה דוגמאות לאיך שהנסיון למכור את התחת ולשחק אותה אמיתי לא הולכים לכולם חלק כמו לסאב (כלא 6 אפילו נאלצים להודות, באחד השירים, שהם "התמסחרו בקטנה"), מה שנותן פרספקטיבה מעט שונה על הדברים: יכול להיות שצריך לברך על מוזיקת מיינסטרים עשויה היטב כמו זו של קובי שמעוני, כזו שלא מבזה את המבצע ואת המאזין בשטיקים הזולים ביותר, גם כשהיא נטולת שאר רוח. מצד שני, אם לא היה סאבלימינל, בחיים לא היו כלא 6. תעשו את החשבון בעצמכם.
כלא 6, "חופשי להשתחרר" (סברס/פונוקול)